האישה הכי מפחידה בעולם, ושפופרת אחת של טי ג'ל

לפני חמש שנים, בחורה מקסימה בשם אור נתפסה ונכלאה בכלא נשים בעיר פוקארה. מישהו ניצל את התמימות שלה ושתל ערימה גדולה של חומרים אסורים מתחת למיטה בגסט האוס שבו התאכסנה. אותו מטייל רוסי קיבל ידיעה על שוטרים שעומדים לפשוט באותו יום על החדרים, ואור היתה טרף קל עבורו.

התנאים בכלא היו איומים וקשים מנשוא. שלושים נשים בתא אחד קטנטן, שאפילו מזרן אין בו. הריח היה מצחין, התא מלא בעכברים ובמקקים.

אני הבנתי די בהתחלה שאם אני רוצה לשמור על השפיות של אור - אני חייבת להיות אצלה הרבה. שמונה שעות נסיעה מקטמנדו לפוקארה, אבל זה היה הכרחי. הייתי מגיעה לשם כל סוף שבוע כדי שנהיה ביחד. היינו יושבות יחד מעל מכסה הביוב, מחזיקות ידיים. היא היתה שמה את הראש שלה על הכתף שלי. פעם בוכה ופעם שותקת. אני זוכרת עד היום את השירים שהייתי שרה לה.

באיזשהו שלב הבנתי שהמפתח להטבת התנאים שלה עובר דרך הלב של רג'ינה, מנהלת בית הכלא.

כולם פחדו כל כך מהאישה הזו. היא היתה אישה קשה מאוד, אכזרית. הילכו עליה סיפורי זוועה. היא התעללה באסירות ובסוהרות, ובכל מי שרק נקרה בדרכה. אני יכולה למנות על אצבעות כף ידי את האנשים שאני פוחדת מהם. אני מאמינה גדולה בבני האדם באשר הם, אבל ממנה פחדתי. אי אפשר היה שלא. בכל פעם שניגשתי אליה עם בקשה לתת שוקולד או ספר או כל דבר אחר לאור – רג'ינה היתה צורחת עלי ומנופפת בידיה. מאיימת להפסיק את הביקורים אם אמשיך לבקש.

יום אחד צלצל הטלפון של רג'ינה ממש לידי. מעבר לקו נשמע תינוק צורח, ומהדיבורים בנפאלית הצלחתי להבין שהעוזרת של הפעוט אובדת עצות. בוקעות לו השיניים, והוא לא מפסיק לבכות.

זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את רג'ינה חסרת אונים. היא ניסתה להרגיע גם את העוזרת וגם את התינוק. היו לה דמעות בעיניים: "ככה זה כבר כמה שבועות", היא מלמלה, "ואין לי שום דרך להרגיע אותו".

אני אז אזרתי אומץ. התקרבתי אליה וסיפרתי לה שגם לי יש ילד קטן שבוקעות לו השיניים, ואני יכולה לעזור לה!

למחרת חזרתי עם שפופרת טי ג'ל. מאותו רגע, הכל השתנה.

מאז, בכל פעם שבאתי לבקר, אור היתה מקבלת הטבת תנאים בתא המאסר: פעם זה ארון חדש שתוכל לתלות בו את מעט הבגדים שיש לה שם, פעם זו מראה, פעם זה מזרן נוסף (מצרך נדיר בכלא ההוא) ופעם אפילו עציץ פרחים ריחני.

אחרי כמעט שנה הצלחנו, ב"ה, בהרבה מאמצים, לשחרר את אור מהכלא. אני זוכרת איך רגע לפני שיצאנו, אור ואני, משערי הכלא, רג'ינה רצה אחרי, שואלת אותי אם יש לי במקרה עוד משחה של טי ג'ל לתת לה למקרה שלתינוק יכאבו שוב השיניים, ואני כבר לא אהיה שם כדי לעזור לה.

כשנכנסנו אל המונית היא שאלה אותי אם אפשר לתת לה חיבוק. אמרה לי שהצלתי לה את החיים עם התרופה הזו, ושהיא תתגעגע אלי. ביקשה שאמשיך להגיע לבקר בכלא גם כשאין שם בחורה ישראלית.

ואני אז חשבתי לעצמי בחיוך איך אמא זו אמא. לא משנה מי היא ומהיכן היא מגיעה.