לא כדאי לעצום עיניים ולחכות שהכל ייגמר. צריך להתרגל לאור, לאט-לאט

תארו לעצמכם אדם עיוור, שברוך השם עבר ניתוח שבו חזר מאור עיניו. הניתוח מסתיים, ואחיו צועק: "הוא רואה! תביאו לו מיד כיסא גלגלים, יש שמש נפלאה היום, אנחנו יוצאים עכשיו לשדה פתוח, שיראה קצת את הנוף, את העצים, את האגם, הברבורים...".

"רגע, רגע", עוצר אותם הרופא. "הוא עדיין לא מסוגל. יש שלבים. קודם נסיר מעיניו את הרטייה. לאחר מכן, לאט לאט, נפתח את עיניו בחדר חשוך, אחר כך יוכל להתרגל לאור בהדרגה, ורק אז נוכל להוציא אותו מחוץ למבנה".

***

"אמא", בררה בת השבע שלי השבוע, "למה תינוקות לא נולדים ישר כשהם מבינים הכל? למה בתחילה הם עושים כל כך הרבה שטויות?". היא שאלה את זה רגע אחרי שבת השנתיים הפילה את עצמה בחוסר אחריות מחריד מהכיסא במטבח, והסברתי לה שאין לקטנה המתוקה הזו יכולת לצפות תוצאה למעשה.

באמת למה? חשבתי לעומק על השאלה שלה.

ניסיתי לדמיין יצור שנולד לעולם שלנו בבת אחת.

קחו דקה לדמיין את זה!

בבת אחת להיות מודע וחשוף לכל מה שקורה כאן בעולם, לכמות החושים, לאנשים, לעומק המחשבה, לתפקיד שעלינו למלא כאן... ל...

יש תהליך, יש שלבים בדרך להבנה כזו. שלבים שאי אפשר ולא נכון לדלג עליהם. "תהליך", המילה השנואה כל כך על אלו שמבקשים לעבור מסע בנפש של עצמם.  

"אין לך איזו חבילת טיפול למכור לי?", אני מרגישה ששואלת אותי במילים מכובסות מישהי, כשהיא מבררת טלפונית מה כולל התהליך, ולמה אי אפשר פשוט לפתור את הבעיה וזהו. למה צריך לעבור דרך ותהליך, וכל המילים המעצבנות האלו?

אז זהו, שלא. אין דרך בלי תהליך, אין אפשרות לפקוח עיניים מיד לאחר שפוקחים עיניים... יש צורך במסע ארוך במנהרה שלפעמים אפל בה, תהליך כזה שיוביל אותך לאט-לאט בדרך מבטחים אל היעד.

כתוב בתהילים: "אני שכבתי ואישנה" – מצב כזה קורה כשהאדם מיואש מעצמו, ומעדיף פשוט ללכת לישון, ולשכוח כביכול מהכל, ואז הוא נופל לתרדמה עמוקה. צדיקים מגלים לנו שהחושך / השינה הוא הייאוש, כשאדם אינו מאמין בעצמו, כשהוא מוצא בו רק פגמים – זה מה שמביא אותו לייאוש, וממילא גם לחטא.

 "הקיצותי כי ה' יסמכני" – ר' נחמן מברסלב אומר שהדרך להתעורר היא למצוא נקודה טובה בתוכי, אור שיש בי ואני יכולה לעשות איתו המון דברים טובים. אור שמספר לי שאני טובה.

דרך ניצוץ קטנטן של אור אפשר להרחיב את מעגלי האור בחיים שלנו, ולהאיר עוד ועוד נקודות אפלות בתוכנו ואצל הסובבים אותנו.

לפעמים נדמה לנו שהדרך לעבוד על עצמנו היא כתישה עצמית, ביקורת ואשמה. ככל שאגיד לעצמי שאינני טובה ואני צריכה להתקדם עוד, כך אתעורר ואעשה דרך. ההיפך הוא הנכון.

מצאי לך נקודה טובה בעצמך, מעשה טוב שעשית. הרחיבי אותו על ידי התבוננות ו"זום אין" נכון, ותגלי שאת טובה כל כך! משם הדרך לקרבת השם ולהתעוררות – קצרה.

אז איך מתעוררים בפועל מהשינה הזו? הנה ציטוט מליקוטי מוהר"ן: "כשאדם רואה שהוא רחוק מאוד מהשם יתברך, זה בחינת שינה, שהיא אחד משישים במיתה, וכשמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזו נקודה טובה עדיין, ומחייה ומשמח את עצמו ומעורר את עצמו לעבודת הבורא יתברך, על ידי זה יש לו התעוררת השינה, בחינת 'אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה’ יסמכני' – כי הנקודה הטובה שמוצא בעצמו זה בחינת אלוקות, כביכול, כי זה הטוב הוא אחדות גמור עימו יתברך, כי כל הטוב מאת הקב"ה, 'טוב ה’ לכל', וכמו שנאמר: 'טעמו וראו כי טוב ה’' – ועל ידי זה אינו מתיירא מכל הפגמים והחטאים שעומדים עליו להפילו, חלילה, כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך!

"כיוון שכשמוצא האדם נקודה טובה בעצמו, על ידי זה הוא מתעורר משנתו ונכנס באמת לכף זכות, ועל ידי זה זוכה לתשובה שלימה".

יש מושג שאדם אינו מסוגל להיות כלי קיבול לאור גדול מידי. גם כשעם ישראל קבלו את התורה ושמעו את הדברות הראשונים מפי הגבורה, הם נפלו לאחוריהם, ולא יכלו להכיל את עוצמת האור.

יבוא יום, והיום הזה קרוב מאי פעם, ויתגלה אור גדול מאד בכל העולם, אור כזה שלא היה מעולם פה, באדמה הארצית שלנו, "ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזורח". אור שיזריח אותנו, ישמח, ימלא שחוק פינו, ואנחנו רוצים כל כך להיות מסוגלים להכיל אותו, את האור הזה.

 עדיין אין לנו היכולת לקבל את אור הגאולה עכשיו ומיד. אנחנו בתוך תהליך, בדרך לשם.

אבל עד שהאור הזה יגיע, יש צורך לעבור בתוך מנהרה ארוכה, מפותלת, חשוכה עדיין. כזו שלאט-לאט מרגילה אותנו לאור, ועוד אור ועוד... ובינתיים, חפשי לך נקודות אור בתוכך. האירי את עצמך, האירי את העולם בהן.

השנה, כשאני מלמדת את עשרת המכות בחומש שמות, אני נדהמת מהגילוי שגם אנחנו עוברים בשנים האחרונות, סטאז' רציני באיזו אוניברסיטה יוקרתית, שמקלפת מאיתנו שכבה אחר שכבה של טומאה ואמונה בחוקי טבע.

עברנו כאן סמסטר קורונה, שהבהיר לנו שהשם הוא היחיד ששולט על העולם, וברצותו שולח נגיף פצפון ומשנה את העולם שהכרנו למשך תקופה ארוכה.

בסמסטר שמחת תורה הבנו שאין על מי לסמוך, שאין לנו לא צבא ולא כוח ולא מדינה ולא משטרה ולא כלום. רק השגחת השם.

אנחנו עוברים עכשיו בתוך תהליך שמלמד אתנו שה' הוא אחד ויחיד. שאין לאיש יכולת לדעת מה יקרה מחר, שאנחנו כחומר ביד היוצר. בובות מריונטה שמוזזות על ידי חוטים מדויקים.

 הלימודים האלו הם הדרך.

הם שמגדלים, מועילים, קריטיים עבור היכולת שלנו לפתוח את הלב לאור הגדול הזה, שעוד מעט יבוא. לא כדאי לוותר עליהם, לעצום עיניים, ללכת לישון ולבקש שיעירו אותנו כשהכל יגמר והאור יפציע.

כדי שנצליח לפקוח עיניים מול האור הגדול הזה ולהישיר אליו מבט.

רותי קניג היא סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות לפריצת חסמים ולכתיבה תרפויטית.