אליאנה סוויסה: "ברגע אחד הפכתי מסבתא לאמא של הנכדות שלי"

בבוקר שמחת תורה אליאנה הרשטיין (סוויסה) התעוררה לסיוט. בפועל, זו מציאות שכתושבת ותיקה בשדרות היא כבר מכירה ולדאבון הלב גם למודת ניסיון: קסאמים, יירוטים ואזעקות. יחד עם בעלה, שסובל מאלצהיימר, היא מיהרה אל חדר הממ"ד, וחיכתה לרגע שכל זה ייגמר. אבל היא לא ידעה שהפעם החיים שלה עומדים להשתנות מקצה לקצה.

אליאנה, אם לארבעה וסבתא לשישה נכדים, מתארת את משפחתה כמלוכדת מאוד, כזו שהייתה מתראה לעיתים קרובות. ביניהם היה גם דולב, בן הזקונים שלה, שהיה נשוי להודיה, ושתי בנותיהן, בת ה-6 ובת ה-3. כמו כל סבתא מסורה, אליאנה שימשה לא אחת כבייביסיטר לנכדותיה. אלא שמאז שמחת תורה, היא הפכה להיות ממש כמו אמא עבורן, והיא מגדלת אותן – בנסיבות טרגיות לחלוטין.

"בשעה 6:25 מעירה אותי ההתראה של צבע אדום", היא מתארת. "היינו מורגלים לקאסמים, אבל לא למסה כזו של 50-60 קסאמים ב-20 דקות. אחר כך התבררה האמת המרה, שהם רצו להעסיק אותנו עם הקסאמים, כשבו בזמן התחילה חדירת המחבלים. דולב והודיה, שגם הם גרו בשדרות חמש דקות הליכה ממני, היו מאורגנים תמיד עם מזוודה שכוללת בגדי חורף וקיץ. מזוודה שלא נוגעים בה, לכל מצב של צבע אדום. הם היו בורחים למרכז או לצפון, העיקר לא להישאר בעיר. נוסעים בדרך כלל לאבא של הודיה ללוד, או לבית מלון או צימר בצפון, לאיפה שמתאפשר ומקבלים אותם. אמנם היה להם ממ"ד בבית, אבל לפני כשנתיים וחצי חדר טיל לחדר של ממ"ד בשדרות, והילד עידו אביגל הי"ד נהרג. מאז הם לא האמינו יותר שהממ"ד מספיק בטוח, ולכן ירדו עם המזוודות ותכננו פשוט לברוח מהעיר.

"יש לנו נוהג משפחתי, שכל פעם שיש אזעקות, כולם מעדכנים בוואטסאפ שהם בסדר, והודיה תמיד הייתה הראשונה ששאלה אם כולם בסדר. גם הפעם, כל אחד היה צריך לעדכן שהוא בסדר, ופתאום הם לא עונים לטלפון. לא דולב, לא הודיה, ולא הבת הגדולה שלהם, שקניתי לה רק שבועיים קודם לכן טלפון נייד חדש. אף אחד לא עונה. במקביל, גם החשמל והתקשורת נפלו לשעות שלמות. כל פעם שהתאפשר לנו ניסינו שוב להתקשר, בזמן שאנחנו מתמודדים עם האזעקות בעצמנו.

"לא עברה חצי שעה ופתאום החשמל חזר, ואני מבינה שגם לי יש מחבלים בשכונה, 100 מטר מהבית שלי, דבר שלא קרה בעבר. אמנם בזמן שהיו קסאמים שמעתי גם יריות, אבל לא חשבתי שאלה יריות של מחבלים. אז כבר התברר שנרצחו 17 גמלאיות שהיו בתחנה, ובכביש הסמוך היה מחבל שירה טיל אר.פי.ג'י על משאית. סגרנו חלונות והיינו נצורים בחדר, ועדיין ניסינו מדי פעם כשהתאפשר ליצור איתם קשר, אבל אין קול ואין עונה.

"באיזשהו שלב, הגיס של הודיה סיפר שהשכנים שלהם מהבניין ראו אותם בשעה 6:55 יורדים עם מזוודה, ואז התחלתי להבין בפעם הראשונה שאולי אנחנו בצרות", אליאנה ממשיכה לספר ובוכה. "גם מחבלים בעיר, וגם הם ירדו ולא עונים. הדחקתי את המחשבה הזו... קצת לפני הצהריים שמעתי פתאום דפיקות בדלת. פחדתי לפתוח, עד שמי שעמד מאחוריה הזדהה והבנתי שהוא יהודי. עמד שם בחור, שסיפר שיש בחור צעיר בשם ינון, תושב די חדש בשדרות, שמחפש אותי ומבקש שאתקשר אליו. ואני שואלת למה, והוא מתחמק, ורק אומר 'הנכדות שלך אצלו והכל בסדר'. הוא סיפר שחייל הביא לו אותן כשהוא יצא מבית הכנסת ורצה לרוץ לממ"ד, ושאני לא אדאג ושהם בסדר.

"יצרתי קשר עם ינון וביקשתי לדבר עם הנכדה הגדולה בטלפון, והיא סיפרה לי על מה שקרה. על אבא שלה, שאנשים הלכו איתו והיא לא ראתה אותו יותר, ולא הספיקה לראות עם מי הוא הלך ולאן, ושמישהו ראה אותן ואמר להן שהוא ייקח אותן למקום בטוח. בדיעבד, אני יודעת שהיא גם צנזרה מידע כי דאגה לי. אחר כך התברר שזה היה שוטר שנקלע למקום, כנראה כדי להחליף משמרת, וראה את כלתי הודיה צורחת ורועדת, אחרי שרגע לפני כן היא ראתה שיורים בדולב.

"מה שקרה, וגם ראינו אחר כך בסרטונים, זה שכשהם רצו לצאת מהעיר ירו עליהם בזמן שהם נהגו. כשהמחבלים המשיכו לנסוע, הם יצאו מהרכב והתפצלו רגלית. דולב לקח את הבת קטנה איתו, והודיה הייתה עם הגדולה. הם ניסו לברוח, אבל כף רגלו של דולב הייתה שבורה מתאונת עבודה, וזה האט את הקצב שלו. הוא גונן על הקטנה בגופו, והמחבל ירה בו. ואז קראו למחבל, הוא עלה לאוטו ונסע לכיוון הכניסה לעיר.

"דולב, כשהוא מתבוסס בדמו, ביקש מהקטנה שתלך לרכב, מתוך מחשבה שאולי היא תינצל והרכב יגן עליה. באותו הזמן, הודיה חוזרת למקום. השוטר בדיוק נכנס לאזור, עוצר בחור צעיר ששמר שם על אתר בנייה, ומבקש ממנו שיעלה וינהג ברכב שלה וייקח אותם למקום בטוח. הקטנה כבר הייתה באוטו והגדולה עלתה, ושתיהן הסתתרו מאחור, ונסעו לכיוון תחנת המשטרה. לצערנו, אף אחד מהם לא ידע שזו זירת רצח יותר רצינית מהזירה הקודמת, עם כ-30 מחבלים, אם לא יותר. היו כמה מחבלים שנשארו בחוץ וירו בכל עובר ושב, אבל חלקם הגדול נכנסו לתחנת המשטרה והשתלטו עליה.

"בסרטון אחר רואים איך השוטר מגיע קצת קודם, המחבלים משתלטים על הרכב שלו ורוצחים אותו, מכתרים את הג'יפ של הודיה שלי, יורים בה ובנהג, ומסתכלים פנימה לראות אם יש עוד במי לירות. אבל תודה לאל שהקב"ה עשה עימנו חסד ועיוור אותם, והם לא הצליחו לראות את הנכדות שלי שהתחבאו מאחור. הוא לקח את ההורים, אבל הציל את הילדות.

"במקביל, החלו חילופי ירי בין השוטרים למחבלים, והשוטרים ניסו להרחיק אותם תוך כדי חילופי ירי מהאוטו. כשהילדה הגדולה שמעה שהם מתרחקים, היא הבינה שיש חלון זמן קטן שאולי מישהו יוכל לעזור, וצעקה 'תעזרו לנו, תצילו אותנו'. איש ימ"מ שמע אותה צורחת, והתקרב יחד עם סוהר מכיתת כוננות שנקלע למקום. היא שאלה אם הם שוטרים, והם ענו לה שכן. אבל היא לא הסתפקה בכך, ושאלה אם הם מישראל. היא הייתה חייבת לוודא, כי לפני כן היא ראתה שוטרים כביכול שרוצחים את אבא שלה. רק כשהוא אמר לה שכן, היא אמרה לו שיש לה פה תינוקת, ואז הם חילצו את שתיהן.

"הסוהר מכיתת הכוננות שחילץ אותן, יאיר, אמר לי שהוא לא מצליח להבין איך הגדולה דחפה את אחותה הקטנה לאן שהיא דחפה אותה, ושהוא בעצמו לא הצליח לדחוף לשם אפילו בקבוק שתייה. הן ניצלו בזכות התושייה שלה, כי היא הבינה שהן בסכנה, והסתירה היטב את אחותה, ממש מתחת לכיסא הנהג. הן נשארו יומיים אצל הזוג הצעיר, עד שהצליחו לחלץ אותם".

"בגלל שבעלי חולה אלצהיימר, רק המילה 'שבת' הצילה אותנו"

"היינו נצורים שישה ימים בתוך חדר חשוך, וזה היה אתגר בפני עצמו, עם בעלי שסובל מדמנציה ומעשן. היום אני יודעת להגיד שהמילה 'שבת' הצילה אותי ואותו, כי הוא לפחות זוכר שבשבת לא מעשנים. אז במוצאי שבת, בגלל המצב אמרתי לו שעכשיו ערב שבת, וביום למחרת אמרתי שהיום שבת, וככה שישה ימים משכתי אותו כדי שלא ייצא לעשן במרפסת. אחרת, בזמן שהייתי זוחלת לשירותים או לשתות, הוא היה יוצא לעשן, והמחבלים היו מבחינים בו ובאים אלינו.

"בסופו של דבר, התברר שדולב נורה בבוקר. שני בחורים צעירים שנכנסו לשדרות אחרי בילוי מצאו אותו ולקחו אותו לתחנה של מד"א, אבל בינתיים הוא איבד המון דם. עוד לא יודעים מתי הוא הגיע למד"א ומשם מתי הוא הגיע לבית חולים. אני עכשיו מתחילה לבדוק דברים ולחבר חלקים חלקים, מתחילה לאסוף את עצמי בשביל זה. לא פשוט לנו".

יש לך מחשבה מה הלאה? אם לחזור לשדרות?

"קיבלתי החלטה שעד שהמדינה לא מתחייבת לקחת אחריות אמיתית על הביטחון שלנו, אנחנו לא חוזרים לשם. לא כמו ב-20 שנה האחרונות שהרדימו אותנו בכל מיני מילות סרק. מה שהיה כבר לא יהיה. שכל מקבלי ההחלטות ו-120 חברי הכנסת יבואו לגור פה שנה אחת, במציאות התופת הזו, ויבינו מה אנחנו עוברים, ורק אז נחזור. כרגע פינו אותנו לבית מלון ברחובות, אבל הבית שלי הוא בית המלון האמיתי שלי, ולא המלון שאני גרה בו כרגע. בית מלון זה טוב לחמישה ימים, לא יותר. בנוסף, אני רוצה להעביר מסר לכל תושבי שדרות והעוטף, שלא יחזרו עד שהלחימה תסתיים והצבא ימגר את החמאס, וכולם יחזרו לביתם בריאים ושלמים. כי אם יחזרו קודם – זה יחליש את הצבא, ויחזרו לחיות בפחד. כל עוד שבני עמלק האלה לא נכחדים – זה לחיות בפחד. אנחנו היינו המגן האנושי של כל תושבי המרכז.

"במקביל, אני חושבת שתושבי ישראל חייבים לסייע בהסברה ולהטיל על החברים והמשפחה בחו"ל שימשיכו בהסברה, מתוך מטרה למגר את האנטישמיות".

מה שלום הנכדות שלך, מאז האובדן הנורא שהן חוו?

"ביום חמישי האחרון עבר על הנכדה הגדולה שלי יום קשה מאוד, כי זה היה יום ההולדת של אמא שלה. על כולנו עבר יום לא קל. באופן כללי, הן הולכות למסגרות אבל לא פשוט להן. כל פעם יורד להן עוד אסימון לגבי מה שקרה, וזה מורכב. ההתמודדות שלהן לא תהיה פשוטה, והן צריכות עוד הרבה הרבה זמן כדי להתאושש".

אליאנה הרשטיין (סוויסה) התארחה בתוכניתה של מורן קורס "לא מובן מאליו". הפרק המלא ישודר בקרוב