תחרות הסיפור הקצר: ואם יתנפץ העוגן

אדל לא נחשבת לפחדנית. מעולם לא הייתה כזו, גם כשנאלצה לקבל זריקת טטנוס בגיל שבע לאחר ששרט ברזל חלוד את רגלה, עשתה זאת בשפתיים הדוקות ובעניים הנעוצות במזרק האימתני בעצמו.

אבל החיים משנים אותנו, ורגשותיה של נערה בת שבע עשרה לא לנצח יישארו כשל ילדה בת שבע. לא כן?

* * *

"שלום".

כאשר סוגר מתנאל את הדלת בעדינות כזו ומפריח שלום מנומס לחלל האוויר צונח לבה של אדל איפשהו עמוק בין צלעותיה.

כי אף על פי ששמותיהם מסתיימים בצליל דומה, אין עוד משותף בינה לבין אחיה הגדול, ובעוד שהיא נכנסת הביתה מעדנות, את כניסתו הוא מאפיינת טריקת דלת ואש נעורים תוססת שנשפכת עמו פנימה. ובדיוק לכן צנח לבה ממקומו הטבעי.

"מתנאל?".

אין תשובה. שתי פסיעות רחבות מספיקות לה כדי להגיע למטבח ולמצוא אותו מחזיק בדלת המקרר ובוהה בתכולתו במבט מזוגג. "הכל בסדר, אח?".

הוא מרים אליה לרגע זוג עיניים ירוקות ומשפיל אותן בחזרה. "הכל בסדר", הוא עונה במאמץ, וידו שומטת את דלת המקרר, מניחה לה להסגר. "כרגיל".

"זה לא נראה ככה", היא מציינת בזהירות ובוחנת את ריסיו המושפלים. "לא נראה ככה בכלל".

הוא שותק, ואצבעותיו משחקות בפתיל ציצית אחד. "מה קורה, מתנאל?".

"רוצה באמת לדעת?", הוא מרים שוב את עיניו ואדל נחרדת מהאש שניצתת בהן. "רוצה? בבקשה. אלוקים ברך אותך באח טיפש. טיפש גמור, זה הכל".

"טיפש. אתה!", היא לא יודעת אם לצחוק או לצחוק עוד יותר. "אתה צוחק עלי?".

הוא נושם עמוק, ודופק מהיר שחולף בצאוורו גורם לו להיראות פגיע פתאום. "לא עוזר לי שהצטיינתי אי אז במתמטיקה אנגלית ומחשבים, כשחברים שלי מסיימים ארבעה וחמישה דפי גמרא, כולל תוספות רשב"א וריטב"א, ואני עדיין בחצי העמוד הראשון עם פשט רש"י! מבינה?".

היא בולעת את רוקה בכאב, והוא משתתק.

"לא חשוב", הוא פולט בעייפות, "לא חשוב בכלל. מצטער". והוא עוזב את המטבח. מותיר אותה הלומה.

לא קל לחזור בתשובה, את זה יודעת אדל היטב. להותיר מאחוריך את כל הדברים אליהם התרגלת, אהבת, ולפלס דרך חדשה באצבעות מדממות. זה יפהפה, זה קסום, אלו חיי אמת. אבל קל – זה לא.

"ה'", היא מחלצת נשיפה קטועה מפיה. "ה', בבקשה, תעזור לו, אבא'לה. שלא - שלא ישבר, שלא יתרסק, שלא... יעלם", היא מתנשפת שוב ומרימה את ידה אל עיניה.

שני אחים מוצלחים נתן לה הקדוש ברוך הוא במתנה. נדב. מתנאל. מוצלחים, כשרוניים, עליזים ומלאי חן.

את נדב הוא בחר לקחת אליו. שלח את המפקד שלו לנקוש להם בדלת בפנים אפורות, לספר על רימון שהתפוצץ, על פגיעה אנושה. לגרום לאמא להתעלף, ולאבא לצרוח את נשמתו בכאב.

ומאז, אין יותר נדב, ונותר רק מתנאל. מוצלח, כשרוני, מלא חן. לא עליז יותר.

אחר כך ישבו שבעה, והבינו שאלוקים שלח להם ניסיון. הוא שלח גם שליחים טובים, וזו בדיוק הסיבה שארבעה חודשים לאחר מכן הדליקה אמא נרות בערב שבת. ושכעת, שלוש שנים אחרי, לומדת היא בסמינר, ומתנאל בישיבה.

ואם אכן יש משהו שהצליח להחיות שוב את משפחתם הקטנה, הפצועה – זו המשמעות שנוצקה בחייהם, והדרך המופלאה בה זכו ללכת.

אבל קל – זה לא. ומבטו המתוסכל, העלוב, של האח הגדול שלה מקמט את לבה.

אבא ואמא מדהימים, אדל עדה לכל הפעמים בהן נוסכת אמא חיוך על פניה ואביה משדר עסקים כרגיל. אבל הכאב שלהם לא ירפא לעולם. ורק מתנאל הפך לעוגן. לעמוד תווך בטוח. חזק. לא מפחד. ורק הוא אחראי על הצחוק שעולה על שפתיה בכל פעם בה הוא חוזר מהישיבה או מרים טלפון.

ואם יתנפץ העוגן שלה, מה תהיה היא?

* * *

לפעמים אתה בטוח שהמצב אליו הגעת הוא הגרוע ביותר, אבל לחיים יש כישרון מפותח להפתיע אותך בעוד נקודת שפל חדשה שלא חשבת עליה כלל. וכאשר צופה אדל בדמותו של מתנאל שמחליף את נעליו בנעלי ספורט נוחות ומתארגן ליציאה כשרסיס צחוק תלוי בין עיניו, היא מתכווצת.

ובמקום לשמוח שהצליח לצאת מן הבועה המייאשת שכבלה אותו קודם בחוסר רחמים, היא כולאת בתוכה אנחה ופונה לעבר דלת הכניסה. נשענת עליה.

"היי", מתנאל שמופיע שם דקה אחריה מרים גבה בתמיהה. "את מרגישה טוב, אדל?".

"אני מרגישה מצוין", היא עונה, וקולה תקיף משום מה. "איך אתה מרגיש, זו השאלה?".

"אני לא מבין אותך", הוא מעביר את בקבוק המים שמילא מיד ליד. "מה יש?".

היא שואפת אוויר. "לאן זה, מתנאל?".

"למה את שואלת?".

"סתם, התארגנת רציני, לאן?".

קמט חוצה את פניו. "יש משהו שמטריד אותך, אחות קטנה?".

אדל משפילה עניים.

"אני נפגש עם שחר", הוא זורק מילים במהירות, ושניהם יודעים בדיוק למה. "שעתיים- שלוש, אני אחזור בערב, מן הסתם".

"שוב אתם משחקים?", היא אמורה לשתוק. היא יודעת זאת היטב. הוא אחיה הגדול, ויש בו מספיק יכולת ובגרות לבחור את בחירותיו בעצמו, אבל הפחד שגואה בה, מתריע מפני אובדן נוסף, לא מניח לה להרפות.

"אדל". הוא מתקדם פסיעה אחת לעברה. "הוא בחור טוב, וזה שחזרנו בתשובה לא סותר את העובדה שהוא בשבילי כמעט כמו אח. בין הזמנים עכשיו, ואני לא הבחור היחיד שיוצא לשחק כדורגל בפארק". מילותיו כבדות, מקפלות בתוכן קשת שלמה של תסכול וגעגוע.

היא מעבירה לשון יבשה על שפתיה, ולא אומרת כלום. זזה מהדלת. הוא פותח אותה, יוצא לחדר המדרגות, עוצר לשנייה.

"העולם הוא לא שחור לבן", הוא אומר בשקט. "בכל טוב מסתתר רע, בכל רע מסתתר טוב. ולעבודת ה' שלנו מיליוני גוונים שצובעים אותה בכל רגע מחדש".

"וכשאתה נפגש איתו", היא מעזה ללחוש. "כשאתה מחיה את העבר הזה, שלפעמים צריך לשכוח, באיזה גוון נצבעת עבודת ה' שלך?".

הוא נושף, קצר רוח. היא משלבת אצבעות קרות זו בזו.

"להתראות, אדל. שיהיה לך יום מוצלח".

* * *

אדל שונאת את הצל שמלווה אותה בכל פסיעה בבית. את המחשבות שרודפות אחת את השנייה, חסרות רחמים, מציירות לה מציאות אפורה, צבועה רק בגוון אפל של פחד. ולא עוזרים כל ניסיונותיה לשתות מים, ולהירגע, ולהסיח דעת. הן ממשיכות לצעוד מול עיניה בשורה, מונוטוניות. קשוחות. רעות.

וכשלא עוזר דבר, היא צונחת על השטיח בחדר האמבטיה ומסובבת את המפתח פעמיים.

די. היא לא בוכה. יבש לה בפנים. מבולבל. מסוחרר.

למה? למה אין דרך אחת, ברורה סלולה ונורמלית? למה לא הכל יכול להישאר יציב, רגוע, שפוי, בלתי משתנה? למה אי אפשר לדעת מה טוב? מה לא? מה נכון להיות?

היא שומטת את ראשה בין ברכיה. "אני אוהבת אותו, ה'", היא לוחשת. צרודה. "אני אוהבת אותו. אני צריכה אותו חזק. לוחם. בוחר נכון, כל הזמן. אני לא יכולה לאבד אותו, אני לא יכולה. איך אפשר לחיות ללא חמצן?".

קר לה פתאום. "אלוקים. אבא שלי מתוק. אתה נותן, המון. אתה בוחר גם לקחת, וזה הכי טוב, אני יודעת. אבל אבא, תבין, אם הוא יפול, יבחר בדרך אחרת, מי יתן לי כוח?".

היא מרימה את ראשה, לא מרגישה כמה לא אפשריות מילותיה. מצליחה להתרומם איכשהו. לצאת החוצה. לא מרגישה שלווה.

* * *

חולפים יומיים ושלושה. מתנאל מתאושש, היא לא. הוא יוצא ללמוד, חוזר, מכין ארוחת ערב ספונטנית, שורף חביתות, צוחק. הצל שעטף אותו מתפוגג, ואדל משתדלת בכל מאודה להעלות חיוך על פניה, להפשיר גם היא.

ובוקר אחד נפתחת הדלת, ומתנאל נכנס, ועוד מישהו נכנס אחריו. מוכר עד לכאב.

מתיישבים במרפסת, מתנאל פורק חטיפים על השולחן הקטן, מדבר בקול. מלא חיות.

 והלב שלה שוקע עמוק.

ואף על פי שזה לא הגון, ולא ראוי, היא פותחת את החלון שמחבר בין חדרו למרפסת, ומתיישבת תחתיו.

"לא מצליח להבין אותך", היא שומעת קול. שחר קוראים לבעליו. "לא מצליח. מה אכפת לאלוקים שאנחנו יושבים פתאום, לומדים הלכות. אפילו שזה לא קבוע בכלל, רק עכשיו בחופשה שלך, איך קראת לה?".

"בין הזמנים", משלים מתנאל, מחויך.

"זהו, בדיוק. אז באמת שאני לא מבין, זה עושה משהו? מזיז משהו שם למעלה?".

מתנאל מביט בו, ואדל נושמת בשקט.

"אלוקים אוהב אותנו ככה", הוא עונה, וביטחון מוחלט בקולו. "ככה בדיוק. איך שאנחנו. מתאמצים קצת, מתקדמים טיפה, הולכים אחורה, חוזרים. ככה בדיוק. צבועים באינסוף גוונים של אפור. אלוקים רוצה אותנו, בעצמנו. בלי כיסויים, הכי גלוי, הכי פשוט".

אדל מתנשפת. מעפעפת חזק.

"אלוקים רוצה שלא נפחד מכלום", הוא ממשיך, ואין לה מושג אם הוא מדבר לשחר, או לעצמו. "הוא רוצה שלא נהיה תלויים בשום דבר, באף אחד. נהיה אנחנו. כמו שאנחנו שואפים להיות. נעשה את הטוב שאנחנו יכולים, בכלים שלנו, מבין?"

היא שולחת יד רועדת, סוגרת את החלון, משליטה דממה סביבה.