מרהיב ומרגש: תופרת "בובות זיכרון" מבגדי הנרצחים

כשמשפחות שכולות שומעות לראשונה על היוזמה של מיכל כספית-בוברוב להנציח את יקיריהן באמצעות תפירת בובות, דובונים או שמיכות טלאים, הן לרוב מרימות גבה. מה הקשר בין חפצי הנוי לבין בן משפחתן שנפל או נהרג? אלא שככל שהן מתוודעות לרעיון, יש מהן שמתחברות אליו מאוד ואפילו מוצאות בו מקום לנחמה. זו גם הסיבה שרבות מהן פונות אליה ומתעניינות. "יש גם כאלו שפחות מתחברות, וזה בסדר גמור", מדגישה מיכל.

חפץ מוחשי למזכרת

היוזמה, כפי שמספרת מיכל, לא החלה במלחמה העכשווית, אלא כבר לפני כמה שנים. "אני באה מתוך עולם של אומנות ויצירה", היא מסבירה, "תמיד הייתי תופרת שמיכות, כריות, חפצי נוי וכדומה. גם שימשתי כמורה לאומנות ולתפירה בבתי ספר ובמתנ"סים, אלא שכאשר פרצה הקורונה, גם אני כמו רבים אחרים איבדתי את מקומות העבודה שלי ונדרשתי להמציא את עצמי מחדש".

בעוד שמיכל תוהה להיכן תוכל להתפתח, יצרה איתה קשר מישהי וביקשה ממנה לייצר "דובי זיכרון". "בתחילה לא הבנתי את הרעיון, אך לאחר שהיא קישרה אותי לאתרים מחו"ל ראיתי שדווקא שם זה דבר נפוץ – כאשר לוקחים בגד או שמיכה או פריט לבוש של הנפטר ומייצרים ממנו דובון או בובה למזכרת. חשוב לי להדגיש שלא מדובר בבובה שלובשת את הבגדים, אלא שהיא עצמה תפורה ועשויה מהם".

מיכל ניגשה למשימה, והתוצאה כנראה הייתה מוצלחת במיוחד, שכן בעקבותיה הגיעו עוד ועוד הזמנות. "מצאתי את עצמי כשאני מלאה בעבודה", היא מספרת, "לא תמיד היה מדובר בהנצחות טראגיות של אנשים שהלכו לעולמם. היו גם אירועים משמחים שרצו להנציח, כמו למשל הורים שביקשו ממני לתפור דובון מבגדיו של בנם התינוק שגדל, והם רצו לשמור אותם למזכרת; הייתה כלה שביקשה ממני לתפור בובה משמלת הכלה שלה, לא כי קרה לה משהו, אלא כדי לשמר אותה; במקרה אחר ביקשה ממני סבתא נחמדה לתפור דובון לנכדה שלה, שעשוי מהחולצה שלבשה כשהייתה בגילה, וכמובן שהיו גם מקרים לא קלים שבהם ביקשו להנציח אדם שכבר איננו איתנו. לפעמים הוסיפו לבגד חפצים מסוימים שאפיינו את אותו אדם, כמו שעון שהשתמש בו, או ספר שהוא נהג לעיין בו, עניבה שאפיינה אותו, וכדומה".

אנשים משתפים אותך בסיפורים שלהם?

"כן, וזה החלק הקשה ביותר בעבודה הזו. כי אנשים רבים שמגיעים אליי יושבים ובוכים, כל אחד מהם משתף במידה שמתאימה לו, אך לצערי מצאתי את עצמי בשנים האחרונות מתמודדת עם טרגדיות שקשות מאוד להכלה".

והדובון או הבובה באמת נותנים להם כוח?

"אני לא יודעת אם הם נותנים כוח, אבל הם בוודאי מעניקים נחמה. אני חושבת שיש משהו מנחם בכך שקיים בבית חפץ שניתן להחזיק ולמשש שמזכיר לנו את האדם היקר לנו, לפעמים אפילו נשאר בו הריח שלו. שמעתי על ילדים שישנים בלילה עם הבובות שתפרתי, או שמניחים אותן על המדף בקביעות, היו גם בקשות להנציח לא באמצעות דמות, אלא בכרית נוי או בשמיכה שעשויות מטלאים של בגדים. אני לא יודעת מהו ההסבר הפסיכולוגי העמוק שמאחורי הדברים, אך המציאות היא שאנשים רבים מתנחמים בכך, ובפרט כשמדובר בילדים שזקוקים יותר מכל למזכרת מוחשית".

"רציתי לתרום משלי"

בימים אלו של מלחמה, מצאה את עצמה מיכל כשהיא מרגישה שברצונה לתרום משלה למשפחות הנופלים והנרצחים, ויצאה בקריאה לאותן משפחות – להעביר לה בגדים או חפצים שלהן, כדי שהיא תתפור להן דובון או פריט נוי ללא תשלום.

"מאותו רגע מתקבלות אצלי הרבה מאוד בקשות", היא מספרת, "ואני חייבת להודות שהכאב קשה מנשוא, חלק מהסיפורים מוכרים לי מהתקשורת, במקרים רבים אלו הורים שאיבדו את ילדיהם הקטנים וזה הדבר הנורא ביותר שאני יכולה להעלות על הדעת. לא מזמן היו אצלי הורים שילדיהם עמדו להתחתן, אך נרצחו בטבח. הן ביקשו שאתפור דובון לכל אחד מהם. תפרתי ובכיתי. לא יכולתי שלא לחשוב עליהם. ממש היום תפרתי בובה מבגדיה של פרמדיקית שנרצחה בזמן שטיפלה בפצועים והצילה חיים. ההורים ביקשו שאתפור את הבובה ממדי מד"א שלבשה, וכך עשיתי. הסיפורים מרתקים, אך גם מכאיבים, אי אפשר להתעלם מהגעגועים ומהאובדן הנוראי של המשפחות. אני שמחה שיש לי דרך לעזור להן, לשמח אותן ולו במקצת".

את ערוכה להכנת בובות כה רבות? הרי לצערנו יש כל כך הרבה מקרים קשים במלחמה הזו...

"באמת מגיעות אליי פניות רבות מאוד, וכבר עכשיו אני עמוסה בעבודה. אבל אני לגמרי מוכנה להמשיך לתפור לכולם, כל עוד אצליח לעשות זאת כמובן".