הנס הגלוי של לוחמי מגלן ואיתי: נתקעו עם פנצ'ר והמחבלים תקפו

ביום החמישי ללחימה אירע פנצ'ר ברכב צה"ל באזור זיקים, שהיה אמור להוביל 12 לוחמים מיחידת מגלן למארב של המחבלים שחיכו להם מחוץ למיגונית שבה נאלצו להסתתר. היחידה התפצלה כשהופיע הפנצ'ר בגלגל, חלק נשארו להחליף אותו וחלק נכנס למיגונית כדי לא להיפגע מפצמ"רים.

על פי הסיפור שפורסם בחדשות 12, כשהתקרבו חיילי היחידה למיגונית, הם החליטו לפתוח חיפויים מסביב למיגונית בניסיון להגן על עצמם, אך שמונה מחבלים ארבו שם ופתחו בירי. שישה חיילים נפצעו, אחרים רצו מיגונית כדי לפנות אותם.

איתי שגיא, 25, היה היחיד שנשאר בחוץ ולא נפגע. "זו הייתה הנקודה שהבנתי שזה או לחיות או למות", הוא סיפר בראיון. "גם אנחנו היינו בטוחים שהשטח סטרילי אחרי חמישה ימים ואף אחד לא אמר לנו לפתוח חיפויים, זה מה שהציל אותנו".

"אני רואה את המחבלים מטרים ספורים ממני, והם הרבה", הוסיף. "כולם מסביבי פצועים ורצים למיגונית ואני הבנתי ישר את התוכנית של המחבלים. הם תכננו לזרוק רימונים ולחסל את כולנו, בזמן הזה לידי חבר שלי זוחל על הרצפה ואומר לי שירו לו ברגלים וגם בקסדה, אני מסובב את הראש ורואה את המחבל שקולט אותי ומרים את הנשק שלו לכיווני, באותו רגע יריתי לו כדור בראש והוא נפל. הבנתי שאני צריך למשוך כמה שיותר זמן".

הוא עמד בכניסה למיגונית כדי להדוף את המחבלים ולאפשר טיפול בפצועים. "בשלב הזה אני רואה עוד מחבל שמגיע אל המיגונית מהצד, יריתי עליו שישה כדורים וגם הוא נפל", שחזר. הם זרקו שני רימונים בכניסה של המיגונית שלא פגעו בנו ואני הצלחתי להתחמק מהם", נזכר איתי, "הרימון השלישי שהם זרקו כבר נפל ממש לידי והתפוצץ עלי. הרגשתי שאני לא יכול לנשום ולא לזוז, אבל החלטתי להישאר רגוע כי ידעתי שזה מה שאני צריך לעשות", מתאר איתי את רגע הפציעה, "פחדתי שזהו, אכזבתי את הצוות ועכשיו הולך להיכנס מחבל לירות בנו ונגמר הסיפור.

הבנתי בשלב הזה שהמצב שלי רע, אני לא מרגיש את הכאב, אני מרגיש מנותק, מרגיש שהמוח שלי ניתק מעמוד השדרה ורק העיניים ממשיכות לזוז. ראיתי את הכול, את הצוות שלי נלחם על החיים שלהם ועל החיים שלי. הרבה מחשבות עולות בזמן הזה שאני שוכב שם, הרגשתי ממש שהנשמה שלי נפרדת מהגוף ואני מסתכל על הגוף שלי מלמעלה. חשבתי על כל כך הרבה דברים יפים, על הבית שלי בקיבוץ, על המשפחה והצוות שלי - והרגשתי שאני לא יכול לוותר וחייב להצטרף אליהם. אני זוכר שבראש שלי אני צועק על הגוף שלי להתחיל לנשום והרגשתי מוגן, הגנה שאני לא יודע להסביר אותה".

אף על פי שלא יכל להזיז את יד ימין, הוא אחז בנשק שלו ביד השמאלית, כשבמקביל החובש עצר את הדימום ובכך הציל את חייו: "הוא קיבל החלטה נכונה, ואני מתרגש בטירוף מזה שאני בחיים אף על פי שכואב לי באותו הרגע, כל פעם לקחתי נשימה אחת ועוד נשימה. הרופאים בבית החולים לא הבינו איך אני עוד בחיים, ועברתי ניתוח מציל חיים". היום הוא בשיקום בבית החולים איכילוב, אבל במקביל מטפל גם בנפש. "יש סיוטים ולפעמים קשה לישון, אבל חשוב לי לתרום למורל", סיכם. "איבדתי שם שלושה חברים טובים - דניאל קסטיאל, איתי שלמה מורנו ועידו קסלסי ז"ל - ואני מרגיש שאני צריך לקום בשבילם ובשביל הרבה אחרים שנפלו ולעסוק בנתינה ובצמיחה. אם אני חי ומת בפנים זה לא עוזר לאף אחד".