פרשת שמות: למה הנעליים שלרגלינו חשובות כל כך, ומתי צריך להיות דווקא "יחפים"?

הציווי הראשון שקיבל משה רבנו, גדול הנביאים, מהקדוש ברוך הוא, היה לחלוץ נעליים.

באותה נקודת זמן, בני ישראל היו בשיאה של גלות קשה תחת פרעה מלך מצרים, הם עבדו בפרך וילדיהם הוטבעו ביאור.

באחד הימים, משה רעה את צאן חותנו במדבר, ולפתע הוא ראה מחזה פלאי – "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג', ב'). משה התקרב כדי לראות את הפלא, ולפתע הוא קיבל ציווי אלוקי – "...אַל תִּקְרַב הֲלֹם! שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (ה'). משה מבין שהוא נקלע ל"הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" (א'), ההר המקודש עליו תינתן התורה לעם ישראל. אחרי שמשה השיל נעליו, הקדוש ברוך הוא בישר לו שהגיע זמן הגאולה.

מהו פשר הציווי על חליצת הנעליים, וכיצד הוא אקטואלי לחיינו?

גם תלמידו של משה – יהושע, נצטווה לחלוץ את נעלו האחת, בעומדו לפני הרגע החשוב בכיבוש הארץ. יהושע והעם עברו את הירדן וניצבו בפני חומות יריחו. יהושע תהה איך אפשר להתגבר על מכשול החומות ולפתע מלאך השם ניצב מולו, והמלאך ציווה עליו להשיל נעל אחת מרגליו – "וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא השם אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן" (יהושע פרק ה'). גם כאן, חליצת הנעל הייתה הכנה לקראת התגלות השם שבישרה ליהושע על הקריסה המדהימה שעומדת לקרות לחומות יריחו (יהושע פרק ה').

המלבי"ם על פסוק זה מבאר את סיבת חליצת הנעל: 'של נעלך – רצה לומר, מהר ייגלה דבר השם אליך, וצריך שתפשוט בגדי החומר מעליך, להיות מוכן אל הנבואה שבאתי להביאה אליך ולהכינך אל קבלת השפע הנבואית". מדברי המלבי"ם ניתן להבין, שנעליים חוסמות ומעכבות את הנבואה. ננסה להבין את משמעות העניין.

גם הכהנים עבדו בבית המקדש כשהם יחפים. ההלכה גם מחייבת את האבל לחלוץ את נעלי העור במשך שבעת ימי האבלות וכך גם נהגו ישראל בתשעה באב. גם ביום הכיפורים, לבישת נעליים מעור היא חלק מהעינויים שנאסרים עלינו.

מצד שני, אנו רואים בדברי חכמים חשיבות גדולה בלבישת נעליים. נביא מספר מקורות: "אמר רב יהודה אמר רב, לעולם ימכור אדם קורות ביתו וייקח מנעלים לרגליו" (שבת קכט ע"א). "מי שנעליים ברגליו - בן אדם הוא" (שבת קנב ע"א). "שבעה מנודין לשמים: מי שאין לו אישה, ושאין לו בנים, ומי שאין מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, והמונע מנעלים מרגליו" (פסחים קיג ע"ב). מדהים. הגמרא מונה את לבישת הנעליים יחד עם מצוות חשובות כמו נישואים, פריה ורביה, תלמוד תורה ותפילין. מה ההסבר לכך?

המפתח להבנת עניין הנעליים נמצא בברכה שאנו אומרים מידי בוקר: "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שעשה לי כל צרכי". ברכה זו מכוונת על נעליים, וכפי שכותב התלמוד (ברכות ס ע"ב) שכאשר אדם נועל נעליו, עליו לברך ברוך שעשה לי כל צרכי.

ה"אבודרהם" כותב על הברכה הזו: "והטעם לברכה זו, שכל זמן שהוא יחף אינו יכול לצאת ולעשות צרכיו וצרכי ביתו. וכיון שלבש מנעליו כאילו נעשו לו כל צרכיו". לדברי האבודרהם, בשעת הברכה הזו, צרכיו של האדם עדיין אינם מוכנים עבורו שהרי הוא עדיין זקוק לצאת למלאכת יומו, אך מכיוון שנעילת הנעליים מאפשרת לו לצאת ולהשיג את הדרוש לו, הרי זה כאילו התמלאו צרכיו כבר עתה. כלומר, הנעליים הן מעין "שער" לעולם המעשה שנמצא מחוץ לבית. זה גם מסביר לנו מדוע בימי עינוי וצער לא לובשים נעליים. אי לבישת הנעליים מבטא את העובדה שאנחנו מנועים מלצאת החוצה ולפנות לענייננו כבכל יום.

נשוב לשאלה - מדוע במקום קדוש יש לחלוץ נעליים, ומנגד - במקום שאינו קדוש, חובה לנעול נעליים, עד כדי כך שהקדוש ברוך הוא מנדה את מי שאינו נועל, והן עיקר ההודאה בברכת "שעשה לי כל צרכי"?

ננסה להבין.

הנעליים, חוץ מעצם היותן מעין שער ואמצעי לעולם המעשה, הן גם מהוות סמל וביטוי חיצוני ל"שלטון" ולכוח שהקדוש ברוך הוא נתן לאדם. עם הנעליים האדם דורך על הקרקע ובכך הוא מראה את עליונותו. הנעליים גם מעמידות את הגוף ומעניקות לו יציבות ו"גובה".

השל"ה הקדוש בסידורו "שער השמים" כותב על ברכת "שעשה לי כל צרכי", שהנעליים הן סמל לשלטון האדם על כל ברואי הטבע ולכן הן מסמלות את "כל צרכו". מדוע?

דוד המלך משבח את האדם והוא אומר עליו: "תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ, כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו. צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי. צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים" (תהילים ח'). כלומר, הקדוש ברוך הוא נתן לאדם "ממשלה" וזכות לשים את כל הבריאה "תחת רגליו", כולל על כל בעלי החיים וכפי שכותבת התורה "...ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה... הנה נתתי לכם את כל עשב..." (בראשית א', כ"ח-כ"ט).

העולם נברא מעין פירמידה, שכל דרגה שולטת בדרגה תחתיה: הצומח מטפס מעל הדומם ו"משביע" עצמו מהאדמה והמים. החי דורך על הצומח, אוכל ממנו ומקיים עצמו ממנו, והאדם עומד בדרגה גבוהה מעל כולם, מכלכל עצמו מכולם, ובפרט כשהוא לובש נעל העשויה מעור החי – בכך הוא מסמל את שליטתו על החי שהוא שולט בצומח ובדומם. "ומצד הממשלה הזאת, מברך בלבישת המנעלים 'שעשה לי כל צרכי'" (של"ה שם).

לאור דברי השל"ה, רואים אנו שיש כאן קריאה חשובה לאדם. כאשר אדם יוצא לעבודתו, הוא מוכרח "ללבוש נעליים". עליו לזכור שהוא קיבל כוח להיות מושל בבריאה. הוא זה שמכריע כיצד ייראה העולם הזה. מעשה טוב שלו יגרור עוד מעשה טוב וישפיע על עוד אדם וישנה את העולם. כל אדם הוא לא קטן ולא שולי. הוא שולט בבריאה, וכמובן שהוא משפיע גם על העולמות העליונים.

הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאדם הוא "לצאת יחף", כלומר, להיות אדם חסר הערכה עצמית וחסר מודעות לתפקיד וליכולת העצומה שלו, מתוך מחשבה שהוא קטן מידי בשביל לשנות ולהשפיע.

זו כוונת חכמים בחשיבות של לבישת הנעליים.

המחשבה הזו והחיים לאור הידיעה הזו הינם חשובים מאוד, אבל ישנם זמנים וסיטואציות שיש "לחלוץ נעליים" "ולהתעטף" בענווה יתירה. כשמשה, יהושע והכהנים עומדים מול הקדוש ברוך הוא – אם זה בהר סיני, אם זה בכניסה לארץ ישראל ואם זה בבית המקדש, שם אין מקום להרגשה עצמית של "משילות". בזמנים אלו חובה לחלוץ נעליים ולהיות בענווה גדולה.