משעבוד לגאולה, מייסורים לרווחה, מאיסור להיתר: האם אפשר להרוויח מעבירות?

החיים שלנו מתנהלים כמו waze. לפעמים הדרך פנויה, לפעמים פקוקה, פה דברים לא זזים ושם הכל חלק, אפשר לבחור לפנות ימינה ושמאלה, לעשות מצות או חלילה לעבור עבירות, היעד ברור לכולנו, אך המסלול הוא לבחירתנו. אז מה אנחנו יודעים על מסלולי האדם?

חז"ל הקדושים אומרים שכל אדם טרם ירד לעולם היה צריך למלא טופס: "את/ה יוצא/ת לשליחות בעולם העשייה על מנת לתקן גלגולים קודמים מחמת עבירות שונות. בשל כך תצטרך/י לעבור מסלול. מהלך השליחות יכלול ייסורים שונים לבחירתך". בתחתית הטופס, בריבוע קטן לצורך סימון כתוב: "אני מאשר/ת שקראתי את התקנון". האדם מסמן V, לוחץ "אישור" ופתאום הוא מוצא את עצמו נמצא בתוך הרחם של אמו לעתיד, שבעוד ט' חודשים היא תיכנס למחלקת יולדות בשערי צדק, 2... 3... ש-גר – והנה תינוק חדש בא לעולם שכולו רצוף במסלולים שונים לבחירתו.

לעולם ירדה גזירה שעל האדם לקיים, השאלה היא איך, וה"איך" הזה נתון לבחירת האדם. וכאן אנחנו נכנסים לעומק הכתוב במסר שמעביר יעקב לשמעון ולוי בניו בפרשת ויחי: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם... אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".

אומר רש"י: "אין לך עניים וסופרים ומלמדים תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים. ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד".

למדנו מכאן ששמעון ולוי נענשו בגזירת הגלות והתפוצה. נע ונד תהיו בארץ! את הגזירה הם חייבים לקיים. כיצד? הם היו יכולים לשבת בבית, לשחק במחשב עד שיבואו כמה נוח'בות משג'עייה, יחטפו, יפיצו ויחלקו אותם בארץ- לא נעים ולא מומלץ... ומאידך הם יכולים לקיים את הגזירה בצורה תורנית וקדושה, כפי שמבאר רש"י. אמנם, בין כך ובין כך- הגזירה מתבצעת.

בהתאם התנהג גם אליעזר עבדו של אברהם.

אליעזר עבד אברהם היה נסיך כנעני. יום אחד הגיע לנמרוד, שהיה אביו (וי"א סבו), והודיע לו שהוא מחליט לעבור למפלגתו של אברהם, ולא סתם, אלא להיות עבדו. נמרוד היה בהלם! "יש לך כאן הכל! אתה נסיך, אתה מעל כולם! מה אתה מחפש להיות עבד?!". אמר לו אליעזר: "סבא נח קילל אותנו 'ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו'. ומילה היוצאת מפה קדוש כמו של נח לא חוזרת ריקם. ירדה עלינו מן השמים גזירת עבדות! אז היום אני נסיך, מחר אני עבד, עדיף להיות עבד תורני אצל אברהם מאשר עובד זר בלי אישורים שזורק בקבוקים על שוטרים בדרום תל אביב".

מבט מדהים. והאמת היא שכל לילה בקריאת שמע שעל המטה אנו אומרים: "יהי רצון מלפניך ה' א-לוקי וא-לוקי אבותי, שלא אחטא עוד ומה שחטאתי לפניך מחוק ברחמיך הרבים אבל לא ע"י ייסורים וחולאים רעים". ואני שואל – וכי ישנם ייסורים וחולאים טובים? נתבונן בשעבוד מצרים.

בחוזה בין הבתרים שבין הבורא לאברהם מופיע סעיף שיופעל בהיות ישראל בארץ לא להם: "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", טוב, אז עם ישראל ירד למצרים, נכנס לשעבוד מסחרר, וכעת הם משוועים לישועה... שבאה לאחר 210 שנים בלבד.

רגע, אבל בחוזה כתוב אחרת – ארבע מאות שנה?! נכון, אלא אומרים רבותינו המפרשים: גזירת העבדות והעינוי בוצעה בהצלחה – אבל לחומרא. המצרים החמורים שבשר חמורים בשרם החמירו, וחלילה למנוע מישראל לקיים טרחה של מצווה בהידור אם אפשר להדר על חשבונם, לכן הם הכבידו עליהם.

דבר אחד הם שכחו – שבורא עולם נתן קצבה לייסורים: או שישתעבדו במתכונת רגילה 400 שנה, או שישתעבדו בקצב קדחתני 210 שנים. בין כך ובין כך – הגזירה התקיימה. ואמנם כל ישראל השתעבדו? ממש לא. שבט לוי לא השתעבד, הוא למד תורה, וכבר אמר ר’ נחוניה בן הקנה במסכת אבות: "כל המקבל עליו עול תורה – מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ".

אז, בימים ההם, בהחלט היה שוויון בנטל, והבינו שהתורה היא שמקיימת את עם ישראל בגלות ונותנת להם כוח רוחני מאחור, וכל עם ישראל סחב עול על כתפיו - אך השאלה היא איזה עול.

וזו התשובה לשאלה לעיל: אכן, ישנם ייסורים וחולאים טובים. אם האדם מתייגע על דברי תורה, מנסה להבין מה אומרים רש"י ותוספות, וחוזר ושונה עד שמבין, וכבר נגרם לו חולי של כאב ראש מרוב יגיעה – זה מחליף לו דו"ח על חניה באדום לבן, פנצ’ר או שפעת. האדם לעמל יולד. אם הוא יבחר בכתוב: "והגית בו יומם ולילה" זה יחליף לו קשיים, ייסורים וצרות, ואם לא?! אז יש המשך למשנה... "וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ".

צדקה תציל ממוות

חשבתם לעצמכם מה הפשט שצדקה תציל ממות? דרכו של הקב"ה היא מדה כנגד מדה, אם נתתי צדקה ניצלתי ממות. איך זה קשור? הרעיון הוא, שכסף בלשון התורה נקרא דמים, והתורה אומרת "כי הדם הוא הנפש", וכאשר האדם נותן צדקה- כביכול נפשו יוצאת. מאותו אדם היתה צריכה הנפש לצאת כפשוטו, אבל הוא בחר שהנפש תצא בכסף ולא בגופו.

ואפילו להוצאות ממון יש קצבה, האם האדם יוציא ממון לצורכי מצוה או לדברי חולין? המסלול לבחירתו, שימו לב לסיפור הבא: במדרש (ילקוט שמעוני ויקרא, רמ"ז תרס"ה) מופיע סיפור מדהים שמראה עד כמה מסלולי החיים של האדם נתונים לבחירתו: התנא רבי שמעון בר יוחאי חלם חלום מדהים בליל ראש השנה.

בחלומו הוא ראה כי בני אחותו יידרשו לשלם בשנה זו 600 דינרי זהב לממשלה בתור מס. רצה רבי שמעון להציל את קרוביו מההפסד הכספי הגדול. מה עשה? במשך השנה הוא שלח יום יום אנשים להתרים אותם לצדקה.

בינינו, האמת? לנו זה נראה מעצבן, ההרגשה ש"חולבים" אותנו, שכל ראשון לחודש מתקשרת עמותה כזו או אחרת, ואנחנו כבר בקיאים במשפט שהפך לסלוגן: "כבר תרמנו". אבל במבט תורני, הזכות היא רק שלנו, מסיבות רבות ובפרט מהסיבה שאותה ידע רבי שמעון בר יוחאי.

למרות שבני אחותו היו אנשים אמידים למדי, הם הבחינו שהדוד רבי שמעון מפציר בהם לתת צדקה בסכומים גדולים יותר מהשנים הקודמות. כששאלו אותו לפשר השינוי, הוא רמז: "מוטב לתת צדקה ל'יעקב' רעב, מאשר ל'עשיו' שבע". טוב, את זה הם לא הבינו. והוא הוסיף ואמר "רק תרשמו כל סכום שאתם מוציאים לצדקה!".

לקראת סוף השנה, זה קרה. הגיע גייס של חיילים לעיר, והמפקד הטיל מס כבד על התושבים האמידים. על בני אחותו של רבי שמעון הוטל מס בסך 600 דינרי זהב. הם סירבו לשלם, והושלכו לכלא.

הנשים המבוהלות רצו מיד אל רשב"י וסיפרו לו על החדשות. "תירגעו", אמר להן, "לכו והביאו אלי את הרשימה בה נכתבו כל סכומי הצדקה שחולקו על ידם במשך השנה".

עשה חשבון, סה"כ 594 דינרים, חסרים ששה.

"לכו והביאו לי שישה דינרים, והכל מסודר", אמר.

"ששה?! כבוד הרב!", אמרו, "דורשים מאתנו שש מאות, לא ששה!". אמר  להם רשב"י: "תעשו מה שביקשתי ותראו ישועות, סמכו עלי".

עם הכסף בידו, הלך רשב"י אל סגן המפקד ואמר לו: "קח לך שישה דינרים אלו במקום 600!".

נעצור לשנייה...

כמה מאיתנו היו חווים בושה נוראה לעשות את זה? תחשבו על זה, אדם מגיע לסגן מפקד שרוצה 600, ומציע לו 6? יותר סביר שהוא יתלה אותו במחשבה שהוא עושה ממנו צחוק, מאשר שיסכים להפחתה ההזויה הזו! אבל כבר אמרנו, רבי שמעון בר יוחאי היה חדור אמונה עצומה שאכן הכל ביד ה', גם קצבת הוצאות הממון.

ולמרבה הפלא, הוא קיבל את הסכום!

תגידו, מה קרה פה? היתה גזירה על בני אחותו של רשב"י להוציא כסף, אבל ה"איך" היא לבחירתם...

בחיי האדם, ייסורים מוחלפים בייסורים, כדאי לרדוף אחר גיוס תרומות לאלמנה מאשר לרדוף אחר שוכר שלא משלם שכר דירה, מסכימים?

כדאי להקדיש זמן וכסף לעזור להורים, מאשר להתלהב כשאתה רואה פתק דואר רשום לאסוף חבילה, ואתה רץ לדואר, ממתין חצי שעה ומגלה שזה... דו"ח חניה. גם לשרוף זמן וגם כסף?!

על מסלולי בחירת הייסורים והוצאת הממון הרחבנו, אך האם גם למסלול ההנאה יש מכסה? שמעו סיפור.

מעשה במעסיק אחד שהודיע לכל העובדים על יום חלוקת המשכורת החודשית. בימים ההם לא היה תלוש משכורת דיגיטלי, והכסף היה מזומן בלבד – מי שלא היה מקבל מזומן בזמן היה תלוש מן המשכורת, והנה, השבוע המיוחל הגיע.

יום קודם, המעסיק החל לחשב כספים, כל אחד לפי מה שמגיע לו בהתאם לשעות העבודה ותפוקת הייצור, בונוסים וכד’.

בערב לאחר שכל העובדים השתחררו הביתה, נשאר שם עובד אחד, זומם בלבו: "עוד מעט המעסיק ילך לביתו. בטח הוא חישב את הכספים. אני אפרוץ למשרדו, אטול את שק הזהובים שלי, ומחר אעמוד שוב בתור שוב לקבל את שכרי, ומשיראה שלא קיבלתי את כספי – הוא יתן לי שק נוסף. ככה ארוויח פי שניים!".

התחבולה יצאה לפועל. אותו עובד לקח את השק שלו, והלך לביתו. דבר אחד הוא לא ידע, שבאותו יום זו הייתה בחינה של המעסיק, שצפה מהצד בכל המתרחש.

למחרת הגיע אותו עובד, מבקש את כספו, חושב להרוויח יותר מהקצוב לו – והנה מפתיעו המעסיק: "מה שהיית יכול לקחת בהיתר, לקחת באיסור. כעת ענוש תיענש!".

והנמשל לחיים של האדם? כידוע, חז"ל הקדושים אומרים ששכר מצווה בהאי עלמא ליכא, אולם, שכר הנאת עבירה?! יש ועוד איך! היצר הטוב אומר לאדם: "עשית מצווה? קבל צ’ק דחוי למשיכה בעולם הבא". וחז"ל אומרים: "ישב ולא עבר עבירה – כאילו עשה מצווה". ואז בא היצר הרע ומציע הצעה מפתה יותר: "עזוב אותך לסבול עם צ’ק דחוי של מניעת עבירה... תחטא, ותקבל מזומן כאן ועכשיו! תיהנה!".

אלא שהבורא נתן מכסה לכל דבר. אם האדם נהנה מהאיסור – הוא לא זוכה ליהנות בהיתר. לפי זה מובן מדוע הגהינום שובת בשבת רק למי שנמנע בעולם הזה מלחלל שבת. שהרי הוא מנע מעצמו הנאה באיסור, לעשות מה שירצה בשבת, כעת ייהנה ולא יסבול מחום האש!

לכל הנאה יש מכסה, ואף לעניין הנאת האכילה והממון. ישנם החושבים שאף שגזלו – אמנם עברו עבירה, אבל הרוויחו פי שנים... טעות ביסודם! כי באמת נגזר על האדם להרוויח סכום מסוים. אם הרוויח בגזילה – הוא נטל את שלו באיסור.

וכמו כן, ישנם המחפשים לטעום מכל "מעדני" העולם הזה, כולל מאכלות אסורות בכל קצוות תבל. אחד הטעמים שהקב"ה אסר עלינו לאכול את אותם מאכלים, הוא כדי שנקבל שכר על כך שיכולנו ליהנות באיסור – ובחרנו למנוע עצמנו מן ההנאה. וכך הוא הפוך – מי שאכל בעולם הזה וטעם מכל הבא ליד, לא יזכה ל"שכר הנאת ההיתר" השמור לצדיקים לעתיד לבוא! אכן, כדאי לאדם להתאפק ולחסוך הנאות איסור.

כך העולם מתנהל. כשנגזרה גזירה על האדם – זה בידי שמים. אמנם איך לקיים אותה, אם בהיתר או באיסור, זה כבר תלוי באדם עצמו.

ובמילים אחרות: הבחירה במסלול הייסורים הטובים תמיד ישתלם לאדם. ואם עד היום היה נוהג ללכת במסלול השני – כדאי לחשב מסלול מחדש.