ביקור מתוק בקפסולת הזמן של ילדותי

זה היה די צפוי שמשבר גיל ה-40 יתבטא אצלי במנות מוגברות של נוסטלגיה. אני אמנם אדם נוסטלגי באופן עקרוני (וגם לא עקרוני), אבל נראה שבלוטות הגעגועים עובדות אצלי שעות נוספות בשנים האחרונות. בין געגוע לזיכרון, מצאתי את עצמי נזכר יותר ויותר בעיתון הילדים שעליו גדלתי – "אותיות", שאותו ייסד וערך אורי אורבך ז"ל. זה היה למעשה העיתון שסלל את דרכי לכתיבה, להבנה בתוכן, ובסופו של דבר גם לעיתונות ועריכה. התחלתי לקרוא אותו החל משנת 1987, בעודי בכיתה ב'. אני זוכר כיצד חיכיתי לדוור באדיקות מדי יום חמישי בצהריים, וגמעתי בשקיקה את מדור הבדיחות שנקרא בשם המתוחכם "עמוד חמוד", את הסיפורים הקצרים, את המכתבים למערכת וכמובן את הקומיקס המותח "שרגא קלאץ'" של אורי פינק. שמרתי את הגיליונות בארגז המצעים במשך שנים, עד שפעם אחת, בפרץ של טוב לב, נתתי את כולם לדודה שלי כדי שתתן לבן שלה לקרוא ולהחכים. ציפיתי לקבל אותם בחזרה, ואחרי כמה חודשים כששאלתי אותה אם סיים כבר לקרוא, הפטירה באגביות אל מול פני המבועתות: "העיתונים לא עניינו אותו, זרקנו אותם לפח". הצטערתי כל כך על האוצר האבוד שנזרק לפח, ומדי פעם תהיתי לעצמי כיצד אפשר לאתר גיליונות, אם בכלל, כדי להתרפק בערגה על העיתון שעליו גדלתי. כי בינינו, מי הזוי מספיק לשמור גיליונות של עיתון ילדים דתי משלהי שנות השמונים? ומי הזוי עד כדי כך שיחפש גיליונות ישנים אחרי 35 שנים?

אז כן, ההזוי הזה הוא אני. ברור לי שהחשיפה המביכה הזו פוגמת בפאסון שלי, ויתכן שבגיליון הבא תגלו שכותב הטור הזה הוחלף באדם, איך לומר, קצת יותר מכובד. אבל זה כלום לעומת המבוכה שהיתה לי כשביקרתי בספריה הלאומית בירושלים ממש לאחרונה. מסתבר ששם נשמרים כל העיתונים וכתבי העת שיצאו כאן אי פעם, ואפשר פשוט להזמין דרך אתר הספריה, ולהגיע כדי לעיין בהם. מובן שניצלתי את הזדמנות הפז, בפרט עכשיו, כשאני מתגורר זמנית בירושלים, והזמנתי כמה כרכים שאוגדים בתוכם את אוצרות הילדות הפרטית שלי.

9:30 בבוקר, אני מגיע לספריה הלאומית וממתין בדלפק. מסביב אנשים מכובדים, עסוקים ורציניים. בטח מכינים עבודות סמינריונית, שוקדים על דוקטורט או חוקרים משהו חשוב נורא בכתבים מהעבר. הם יושבים מסביב לשולחנות, רוכנים על הספרים, כותבים בעיון. ואני? אני מחכה לספרנית שתביא לי עיתון ילדים משנות השמונים. קיוויתי מאוד שאף אחד לא ישגיח בי, ובעיקר לא יקלוט עם איזה סוג תוכן אני מסתובב. אחרי שקיבלתי ערימה כבדה של כרכים, איתרתי את הפינה המרוחקת ביותר, כדי שהאנשים הרציניים לא יקלטו את התמהוני שמסתובב בקרבם.

איך לומר, העיון בעיתונים העניק לי חוויה נדירה. פשוט נכנסתי לקפסולת זמן, התנתקתי מהסביבה, מהמלחמה, מהעבודה – והתמסרתי לתמימות הנדירה הזו של עיתון ילדים מקסים ומושקע משנות השמונים. נהניתי לראות שערים מושקעים שכבר שכחתי מקיומם, התמוגגתי מהקומיקס "שרגא קלאץ'" על בלש שלומיאל שמחפש את יוצר הפיפסים של החדשות, קראתי סיפורים קצרים ומתוקים, כתבות עתידניות על "איך העולם יראה בשנת 2000?" (אגב, התחזיות היו מופרכות. עד היום אין לנו רובוט-משרת אישי, ועדיין לא נהוג לטוס לבית הספר במכוניות מעופפות), פרסומת לאותיות בכיכובו של… הילד עמית סגל, ולקינוח מצאתי גם מכתבים אישיים ששלחתי למערכת (כולל בקשה תמוהה להרחיב את מדור החדשות), ואפילו מודעת התכתבות שפרסמתי בנוסח מליצי בהגזמה, אי שם בימים שבהם היה נורמלי להתכתב עם ילדים זרים, להחליף מדבקות, בולים ובעיקר חוויות.

מעבר לממתק הנוסטלגי הזה, לא יכולתי שלא לצאת עם כמה תובנות. קודם כל, פעם ידעו לייצר כאן תוכן איכותי לילדים. היה ניכר עד כמה אנשי תוכן אמיתיים מנווטים כאן את הספינה. שנית, לא ייאמן עד כמה גיליון של 32 עמודים העשיר את עולמנו בזמנו. אני זוכר שקראתי מדורים שוב ושוב. נתקלתי בדברים שממש עיצבו אותי, ובמהלך השנים שכחתי בכלל מקיומם. היום, בדור המסכים, תתנו פי 1,000 תוכן לילדים, והם עדיין לא יהיו מסופקים כמו שהיינו מסופקים מהמעט. שלישית, התמימות. פעם ילדים מסרו ד"שים דרך העיתון, פתרו תשבצים, כתבו מכתבים למערכת, חיכו לעיתון בדואר. זה היה פשוט עולם אחר.

כשיצאתי מהספריה הלאומית אל הרחוב הסואן, חזרתי אל המציאות של 2023: ראיתי ילדים עם סמארטפון ברחוב, קראתי ידיעות על המלחמה בעזה וקיבלתי שלל הודעות ווטסאפ שקשורות לעבודה. רציתי לברוח בחזרה אל קפסולת הזמן שבספריה, עד שנזכרתי במבוכה שאחזה בי כשהספרנית שאלה בקול רם שחתך את הדממה – "אה, זה אתה שהזמנת כרכים של עיתון הילדים אותיות?".