ארכיאולוגיה מקראית: "מגילות ים המלח" – הסיפור שטרם סופר

לפני כ-75 שנה רדף מוחמד א-דיב אחרי העז המרדנית שבעדרו. כבר הרבה שנים הוא רועה צאן באזורי מדבר יהודה. בעקבות סכסוך מול החמולה שממנה מגיעה אשתו, באזור חברון, נעה החמולה שלו מזרחה, והם מסתפקים בחלק הפחות פורה של המדבר, כדי לחיות בשלום.

הבעיה התחילה עם העז המרדנית, שתמיד חיפשה לה עשבים בחלק הכי רחוק שניתן לדמיין. הוא מעולם לא הצליח להבין את הרציונל שלה, וגם מעולם לא הצליח למצוא אותה בקלות...

אך הפעם היא עברה כל גבול, תרתי משמע. הוא הקיף את כל העמק, השקיף אל הוואדי, ואין לעז המרדנית זכר. הוא אמר להרים ידיים, אך כשדמיין את התגובה של זקן החמולה, ואת העונש שאולי יושת עליו, הוא אזר אומץ והחל לרדת במורד נחל חבר, רק מאה מטר. אולי העז נכנסה לאחת המערות ללקק טחב, תחביב עיזי מוכר.

ברצותו לחסוך זמן, ואולי מתוך פחד להיכנס למערה, יידה א-דיב אבנים לכל המערות שעל צלע ההר, והן רבות, אך שום עז לא הופיעה בבהלה, ושום פעיה לא נשמעה... מה שכן, קלטה אזנו, אוזן של בן המדבר הרגישה לקולות, צלצול של כלי חרס נשבר.

"אוצר של מטבעות", צהל מוחמד. "זקן החמולה ישכח מהעז המרדנית, הוא יקנה אלף עיזים באוצר שאביא לו". הוא טיפס במעלה הצוק כמו עז הרים, ואולי כמו קוף. הוא זינק לתוך המערה ומצא את הכד השבור, אך לאכזבתו לא היו בו אלא שרידי קלף. א-דיב, שלא ידע קרוא וכתוב, אסף את הקלף אל צרורו. כמבין גדול בהסקת מדורות, הוא הרגיש שהנייר המסמורטט הזה יקל עליו להבעיר מדורה כדי לחמם את ידיו עם רדת השמש. זקן החמולה חשב אחרת, וחילץ ממנו חלק מהכתבים העתיקים. ליתר ביטחון הוא חתך אותם לחתיכות וניסה להפיץ אותם בקרב מכריו.

סוחר העתיקות איברהים איג'חה מבית לחם היה סוחר מנוסה. הוא התייחס בבוז לזקן החמולה של מוחמד ולחתיכות הקלף שבידו: "ברח מן הון, יא גנב, זה חתיכות מן ספר תורה של היאהוד, גנבת להם ספר ואתה בא למכור ולהרוס לי את המוניטין, עוד מעט ישימו אותי הבריטים בכלא, לך מכאן".

הסוחר הבדואי לא התייאש, והפיץ את החתיכות ממזרח לירדן, עד שכומר סורי בשם גאורג שם עליהן עין, וניסה להתחקות אחר מקורן. השמועה נפוצה עד לאזני החוקר הישראלי אליעזר ליפא סוקניק, שהצליח לרכוש את חלקן, ומני אז, משלחות התחילו לחפש מגילות במערות מדבר יהודה.

בשנים הבאות התגלו אלפים רבים של מגילות במדבר יהודה, המכונות "מגילות ים המלח", שבהן כמות עצומה של חומר, כמו ספרי התורה והנביאים, ועוד ספרות רבה ועצומה, כמו ספרות של כתות שמזוהות עם הצדוקים, ועוד כתות משונות שזכרן לא נשאר בהיסטוריה. המגילות נכתבו בימי הבית השני.

בין הדברים מוזכרות גם הלכות שהיו לומדים התלמידים בעל פה, ואחת מן ההלכות היא: "מצא גוזלות אחר הגפה": מה דינו של אדם שמוצא גוזלים שנראה כאילו הונחו מאחורי גדר נמוכה?

אלו מאיתנו שלמדנו משניות במסכת בבא מציעא, יזכרו בוודאי שההלכה הזו נמצאת גם במשנה, בפרק אלו מציאות, וכך קיבלנו ד"ש של הלכה שעברה בעל פה בעם ישראל במשך מאות שנים, ונכתבה בהמשך על ידי רבי יהודה הנשיא במשנה, שתועדה כאן על ידי סופר מאות שנים לפני זמנו של רבי יהודה הנשיא.