רגע של היסטוריה: כשמרן הבית יוסף הכריז מלחמה על האפיפיור

השנה היא ה'שטז', 1556. בארמון מפואר במרכז העיר העתיקה של קונסטנטינופול (קושטא בפי היהודים, כיום איסטנבול) התאספו באחד האולמות הגדולים: חנה, בעלת הבית; צבא משרתים, שהושיבו כל אחד מהנוכחים על כיסא מפואר והגישו כיבוד; כמה מרבני העיר קושטא; ושני גדולי הדור: מרן רבי יוסף קארו, ורבי יוסף בן לב.

חנה נשיא, הלא היא דונה גרציה נשיא, פתחה: "כבוד הרבנים הנעלים, כידוע לכם הקרדינל המרושע קאראפה, התמנה בשנה שעברה לאפיפיור, ונקרא בשם 'פאולוס הרביעי'. רשע זה הפר את ההסכם שחתם עליו קודמו, פאולוס השלישי, מול קהילת הספרדים שגלתה מפורטוגל לאנקונה שבאיטליה. להגן עליהם ועל זכויותיהם. בחודש אב האחרון הוא הוציא ארבע עשרה גזרות נגד היהודים באיטליה, ואסר את כל יהודי אנקונה במרתפי האינקויזיציה, בתשעה באב השט"ו (1555) כלא את כל יהודי רומא בתוך גטו ואסר עליהם לצאת, וכעת הוא מאיים לשרוף חיים את יהודי אנקונה. אני מבקשת את עצתכם, כיצד יכולים אנו לקדם את פני הרעה".

דונה גרציה נשיא לא היתה סתם אישה יהודייה: היא נחשבה לאישה העשירה בעולם. היא היתה חלק משמעותי מהכוח הכלכלי בממלכה העותומנית של הסולטן סולימן, והשפעתה עליו היתה רבה מאד. סולימן שיגר אגרות אזהרה לאפיפיור פאולוס הרביעי, אך הלה התנהג כמטורף ששנאתו מעבירה אותו על דעתו.

למשפחת נשיא היתה השפעה גדולה גם על הכתר הצרפתי, שנזקק להלוואות גדולות מבנק מנדס, שהיה בבעלות המשפחה. השגריר הצרפתי קודיניאק נחפז לרומא בניסיון להשפיע על האפיפיור. בנקים ואנשי עסקים, שגרירים ושליחים מכל רחבי אירופה, נהרו אל האפיפיור באיומים כלכליים מכל הסוגים, עד כדי סיכויים לפריצת מלחמות. בסופו של דבר האפיפיור נאלץ לשחרר מן הכלא כל יהודי שהיתה לו שייכות לאימפריה העותומנית, לצרפת ולעוד ישויות שהתערבו.

אך קבוצה של יהודים נשארה עדיין לכודה במרתפי האינקויזיציה, והאפיפיור המרושע ציווה לשרפם חיים. בכל מספר ימים הוצאו כמה יהודים לכיכר העיר ונשרפו חיים. ההיסטוריון יוסף הכהן, הרופא מאויניון, מתאר: "וישפוך הטיטיאני הרע הזה חרון אף על האנוסים היושבים באנקונא, וישרפו מהם כד' איש וזקנה אחת, בחודש סיון באנקונה ויאמרו בצאת רוחם 'שמע ישראל' ותעל נשמתם הטהורה בלהבת השמימה ואת הנשארים הדיח מעל ה' ואת כל קניינם לקח".

דונה גרציה המשיכה בדבריה: "מלבד 24 הנשרפים על קידוש ה', דן פאולוס עוד 27 אנשים לעבודת פרך לכל ימיהם, ביניהם יעקב מורו, שהיה אחד מסוכני בנק מנדס. אסור לנו לשבת בחיבוק ידיים, אני מבקשת את רשותכם להציע חרם כללי של כל יהדות העולם על נמל אנקונה, רשויות אנקונה גובות מס עצום מכל ספינה העוגנת בנמל הרחב והמשוכלל שבעירם, אבל מעתה כל אנייה יהודית תדלג על נמל אנקונה, מה שיגרום מיידית לירידה של ארבעים אחוזים מהכנסות העיר אנקונה".

כמה מסוחרי העיר קטעו את דבריה: "לא יתכן", "פרנסתי היא מסחורות הנמכרות בשווקי אנקונה, האם עלי לפשוט יד מעתה?". אך דונה גרציה הכינה תוכנית עסקית חילופית: אניות הסוחרים יעגנו בנמל פיזארו. התוכנית תואמה עם סוחרי פיזארו היהודים, ששמחו מאד על ההזדמנות העסקית ועל האפשרות לנקום בשליטי אנקונה ובאפיפיור הרשע. גם נסיך פיזארו, אורבן גיודו אובלדו, חפץ להצטרף למלחמה נגד אנקונה, מסיבותיו שלו.

הוויכוח היה ער ומסועף, וארך זמן רב. הכל חיכו למוצא פי גדולי הדור, ה"בית יוסף" ומהריב"ל. לאחר סיום הדיונים, התלחשו ביניהם שני הרבנים, ואז הכריזו פה אחד: איננו יכולים לתמוך בחרם שיהיה תקף על פי דין תורה, שכן אין בסמכותנו לחייב את כל יהודי העולם לציית לנו, אך לדעתנו נכון יהיה לעשות חרם כלכלי, בהסכמת הסוחרים, לפגוע ולהעניש את אנשי אנקונה ואת מושלם המרושע.

דונה גרציה, חתנה דון יוסף נשיא – הדוכס מנקסוס ואנשי בית מנדס שמחו מאד על הסכמת הרבנים, ובפרט הסכמתו של רבי יוסף קארו, שכל בית ישראל הולכים לאורו, ויצאו למבצע החרם.

אך מעבר לים השחור, היו מחכמי ישראל שחשבו אחרת. רבי משה באסולה, מרבני אנקונה, סבר כי החרם על אנקונה, למרות הרצון העז לנקום בגויים, יעמיד בסכנה את יהודי אנקונה וגם את יהודי איטליה בכלל. במכתב בהול לקושטא כתב: "תהיה הסכמה הזו לצנינים לכל היהודים, היושבים תחת ממשלת הפפא כי יבער כאש אפו, תצא כאש חמתו, כי כל ישראל ערבים זה לזה, לשחת לכל עם ה' היושבים במדינות ממשלתו"...

הוויכוח על חרם אנקונה עורר, למרבה הצער, מחלוקת פנימית בין הקהילות היהודיות, מחלוקת סוערת ולא קלה. לא כל קהילות ישראל הצטרפו לחרם, אך די היה בקהילות שהצטרפו כדי להנחית מכה קשה על אנקונה, ובפרט יהדות קושטא, שהיתה כוח ימי מסחרי עצום באותם ימים.

אין לנו דוחות ברורים של הפסדי אנקונה בתקופת החרם החלקי, אך ברור שהחרם היווה למרות הכל מכה קשה שהביאה להפסדים גדולים. למרבה המזל, האפיפיור פאולוס הרביעי מת בתוך שלוש שנים, כך שהוויכוח התייתר בטרם הוכרע. כך או כך, נמל אנקונה ירד מגדולתו ולא התאושש ממנה עוד.

איטליה כולה חגגה את מותו של פאולוס הרביעי. ברומא חגג ההמון ארבעה ימים של מהומות, עקר את פסלו של האפיפיור המטורף והשליך את שברי למי נהר הטיבר. ההמון שרף את בנייני האינקויזיציה ואת כל המסמכים שבהם היה "מידע מפליל" על האזרחים, האסירים שוחררו, ואירופה כולה נשמה לרווחה. אך היהודים, כמובן, לא יצאו לחופשי מעול הגלות עם מותו של משוגע אחד. עליהם המשיכה האינקויזיציה להכביד את עולה, מה שדחף את דונה גרציה ודון יוסף ליוזמה הבאה שלהם: חידוש היישוב בארץ ישראל. ועל כך במאמר הבא.