"לא הייתי אמא לילדים שלי או אישה לבעלי, חשבתי רק על משככי הכאבים"

איך אתם עוזרים לעצמכם כשאתם לא מרגישים טוב? לוקחים כדור לשיכוך כאבים או אולי שניים? "אני לקחתי בקביעות בין 10 ל-12 כדורים, ולא פעם ביום, אלא פעם בארבע עד שמונה שעות", מספרת חוי לויכטר, אישה צעירה בת 34, אשר רואה לעצמה שליחות לדבר על ההתמודדות הנוראית שחוותה במשך שנים, כשהתמכרה לכדורים לשיכוך כאבים ללא יכולת להיגמל. כיום, כאישה בריאה ואמא לארבעה ילדים, היא רוצה להעביר מסר חד משמעי: "תעשו הכל כדי שלא להגיע למצב כזה, כי זה יכול לקרות לכל אחד, ומדובר בסכנת חיים של ממש".

שנים של כאב

"הכל התחיל לפני בערך עשר שנים", נזכרת חוי, "באותם ימים התחלתי לסבול מכאבים חזקים מאוד ביד. זה היה בתקופה בה עסקתי בעבודה משרדית במשך תשע שעות ביום. העבודה הייתה בעיקרה על המחשב וחשבתי שהגיוני שהיד תכאב. כשהכאב לא עבר, פניתי לרופא שאבחן 'דלקת בתעלה הקרפלית'. גם זה היה נשמע לי הגיוני. הוא נתן לי כדורים אנטי דלקתיים, אך הם לא עזרו. הכאב התחזק והתפשט לכתף ולצוואר. זה הגיע עד כדי כך שלא הצלחתי להזיז את הצוואר, והיד בקושי תפקדה. באחד הימים הכאב היה כל כך חזק, עד שלא הייתי מסוגלת לתפקד ופינו אותי באמבולנס לבית החולים".

(צילום: shutterstock)

חוי מציינת כי היא הגיעה לחדר המיון עם דופק נמוך, ואז קיבלה את כדור הפרוסט הראשון בחייה, ששיפר מיד את הרגשתה ושיכך באופן משמעותי את הכאבים. "ההרגשה הייתה מדהימה", היא נזכרת, "כבר עם הכדור הראשון הרגשתי שהעולם סביבי נראה פתאום ורוד, כל הכאבים נעלמו, וכך המשכתי לקחת את הכדור במינון נמוך של 5 מ"ג במשך עשרה ימים. הבעיה היא שאחרי עשרה ימים המינון כבר לא השפיע, אז העלו לי אותו שוב ושוב, עד שכעבור תקופה לקחתי 60 מ"ג רק של פרקוסט, ובנוסף לזה גם ליריקה, מדבקות לשיכוך כאבים ומשככי כאבים נוספים. הייתי לוקחת 10-12 כדורים אחת לארבע עד שמונה שעות, וזה לא כולל את הקנאביס שהייתי מקבלת, באישור רפואי כמובן".

הרופאים היו מודעים למינונים הבלתי נתפסים שאת לוקחת?

"כן, בוודאי, הם רשמו לי אותם, ולא רק זה, אלא הם בעצמם אלו שהנחו אותי לקחת אותם. הם פשוט ראו מקרוב את המצב שלי, שמעו מה שקורה לי, ולא היה להם מה להציע, אז הם הציעו את המרשמים. בנוסף, הוסבר לי שעל מנת לקבל קנאביס רפואי, אהיה חייבת לקחת במשך שנה את כל הכדורים האלו, וכך רופא המשפחה ורופא הכאב שלי רשמו לי את כל אותן תרופות".

שש שנים עברו על חוי עם כאב בלתי פוסק ויד כמעט משותקת, כשהיא ממשיכה לקחת את כל משככי הכאבים האפשריים מבלי להבין למה הבעיה לא נפתרת. לבסוף דווקא הרופא בקופה היה זה שהעלה את החשד שמדובר בתסמונת מוצא בית החזה, בה מופעל לחץ על העצבים וכלי הדם באזור שבין הצוואר לבית השחי. לאחר בדיקות ספציפיות התוודעה חוי לכך שהיא אכן סובלת מהתסמונת, והוצע לה לעבור ניתוח שהיה באותם ימים חדש בארץ ובוצע בבית החולים הדסה עין כרם, על ידי ד"ר מאדי אל חאג', מומחה בכירורגיית כף היד. "הניתוח הציל אותי", מתרגשת חוי, "הוא נמשך עשר שעות ובאמת הביא לפתרון פיזי של הבעיה, חזרתי סוף-סוף להניע את היד בחופשיות ולתפקד כמו אישה רגילה, אבל ההתמכרות לכדורים לא נעלמה. המשכתי לקחת את משככי הכאבים במינון גבוה, זה היה גם בגלל שעדיין חשתי כאבים, וגם מכיוון שלא הצלחתי להיגמל".

"הפכתי לאדם אגואיסט"

חוי לכאורה חזרה לשגרה, אך הייתה זו שגרה שונה לחלוטין מזו שהיא ניהלה בעבר. "כמובן שלא יכולתי לשוב לעבודה, ובעצם נשארתי בבית כל היום, כשאני עסוקה אך ורק במחשבה על הכדורים ועל משככי הכאבים שאני לוקחת. לא עניין אותי שום דבר חוץ מזה, כולל הילדים שלי ובעלי. אני זוכרת ימים שבהם חסר לי משכך כאבים מתוך הרשימה, והתחושה הייתה כל כך קשה, כאילו משהו נלקח ממני. הייתי מריצה את בעלי לחצי מדינה, כדי להשיג לי את אותו משכך כאבים, ולא נרגעת עד שהוא הביא את הסחורה".

אבל במה מילאת את היום-יום שלך, איך נראתה השגרה שלך?

"לא עשיתי כלום, הימים שלי היו ריקים, באותם ימים איבדתי את האישיות שלי, הילדים איבדו את אמא שלהם, ובעלי איבד את אשתו. אבל הדבר הנורא ביותר הוא שזה כלל לא הפריע לי".

חוי עוצרת לרגע, ואז ממשיכה בזהירות: "אני רוצה להגיד משפט קשה, אך חשוב שהוא יישמע: אדם מכור הופך לאדם הכי אגואיסט שיש ביקום, הוא לא רואה שום דבר חוץ מאת עצמו ואת משככי הכאבים שלו. אחרי שהסתיים הניתוח הביאו לבת שלי בגן 'כובע משאלות' וכל ילדה הכניסה לתוכו פתק בו היא כתבה מה המשאלה שלה. בתי כתבה 'שאמא תעשה לי קוקו', אבל לצערי לא יכולתי לעשות לה, גם לא הכנתי לילדים סנדוויצ'ים בבוקר ולא עזרתי בשיעורי בית. מגיל צעיר למדו הילדים שלי להיות עצמאים מאוד, וכמובן שגם בעלי תמך וטיפל המון. הוא זה שניהל את הבית באותם ימים".

ומה עם הסביבה? מכרים ובני משפחה הבינו מה עובר עלייך?

גם כאן מבקשת חוי לציין נתון כואב במיוחד: "אנשים מכורים הם השקרנים הטובים ביותר שיש", היא אומרת. "כלפי חוץ שיחקתי את עצמי ממש כרגיל, ואפילו יצאתי עם בעלי לאירועים ולמפגשים, כאילו כלום לא קרה. זו גם הסיבה שאני לא מאשימה אף אחד בכך שלא הציע עזרה, כי אנשים לא יכלו לתאר לעצמם באיזה מצב אני נמצאת".

את הסביבה לא מאשימה חוי, אך את המערכת הרפואית דווקא כן. "איך זה שאף אחד מהרופאים לא הזהיר אותי מכך שאני עלולה להתמכר? איך זה שלא דיברו איתי על תופעות הלוואי המזעזעות שיש מהכדורים, כמו בלבול, חוסר זיכרון והשמנת יתר – שסבלתי מהם באותה תקופה? איך זה שאף אחד לא הכין אותי לכך שאף אחד לא באמת מסתפק בכדור אחד ושאני עלולה להגיע למצב בו אני גומרת את החיים שלי ושל משפחתי?"

(צילום: shutterstock)

לדבריה, זה לא הסתיים בכך, שכן הרופאים שראו שהכדורים לא מספיק מועילים, שלחו אותה גם לפסיכיאטר שאף הוא הורה על מתן כדורים למשך תקופה, מתוך מחשבה שהבעיה כנראה קיימת בראש. "עם הכדורים הפסיכיאטרים הפסקתי מהר מאוד", מציינת חוי, "כי היה ברור לי שאין לי שום קושי נפשי, אבל את משככי הכאבים לא הצלחתי להפסיק. לא נגמלתי מהם.

"היחיד שהיה ערני באותם ימים למה שקורה איתי היה דווקא הרוקח מקופת החולים. כשרכשתי אצלו בכל פעם מחדש את הכדורים, הוא הסתכל עליי ברחמנות ושאל: 'אבל למה את צריכה את זה? למה את מזיקה לעצמך' בתקופת הגמילה הוא ראה שאני צורכת פחות כדורים ומאוד עודד אותי לכך, ובפעם האחרונה כשנכנסתי וסיפרתי לו שאני נקייה, הוא הסתכל עליי וראיתי דמעות בעיניים שלו".

גמילה הדרגתית וקשה

אבל איך זה קרה? איך הצלחת להיגמל?

"זה התחיל כשראיתי אדם נוסף בסביבתי שהיה גם כן מכור ובמצב דומה. כשראיתי את התנהגותו זיהיתי בכך את עצמי וזה הבהיל אותי מאוד. היינו איתו בשבת, וכאשר הוא קידש על היין, הוא ממש התבלבל במילים. זה גם כן הזכיר לי אותי. הרגשתי שאני לא מוכנה להיראות כך והתקשרתי לגיסי אריה מונק, מנכ"ל בית חם. סיפרתי לו שאני זקוקה לעזרה, והוא בתגובה הסביר לי שבימים שבהם אני מתמודדת עם כאבים אורתופדיים לא יהיה נכון להפנות אותי למרכז גמילה רגיל, מה עוד שאני אישה חרדית ופחות מתאים שאגיע לאחד מהמרכזים האלו. כתחליף הוא המליץ לי להגיע למרפאת גמילה פרטית, וכך פניתי למרפאה של ד"ר חיים משה אדהאן, שהוא רופא מקצועי ומנוסה מאוד, עם צוות מדהים ומסור. כבר במפגש הראשון שלנו הוא התבונן ברשימת התרופות שאני לוקחת, והודיע לי שאני בסכנה להתקף לב".

מאותו יום התחיל תהליך הגמילה שהיה הדרגתי וקשה מאוד. "התחלתי להוריד את הכדורים בהדרגה, והכאב לא היה רק נפשי אלא ממש פיזי", מתארת חוי, "זו הייתה תקופה נוראה, בה לא הייתי מסוגלת להירדם בלילה, הייתי מקיאה, הגוף כאב לי כל הזמן ולא יכולתי לעזור לעצמי, אני זוכרת את עצמי כועסת ועצבנית על כל מי שנמצא סביבי. התחושה הייתה נוראה, אבל הבנתי שאם לא אלך עם התהליך עד הסוף אהיה בסכנת חיים, וזה המריץ אותי לעשות מה שצריך ולא לוותר".

במהלך הגמילה אמר לה ד"ר אדהאן באחת הפעמים משפט חשוב: "כדי להיגמל, את צריכה למצוא התמכרות חדשה", כשהוא לא מתכוון חלילה להתמכרות של ממש, אלא למשהו אחר שהיא תוכל לעסוק בו ושיסיח את דעתה.

"אימצתי את הרעיון", מספרת חוי, "ובתקופה הראשונה יצאתי להרבה מאוד קניות, וגם הזמנתי משלוחים רבים הביתה. זה לא היה הרגל טוב, אבל במבט לאחור אני יודעת שהוא סייע לי מאוד בגמילה מהכדורים. אחר כך החלטתי להקים עסק לסידור וארגון בתים. זה משהו שעסקתי בו עוד קודם לכן מהצד, אך החלטתי לעשות זאת באופן רשמי. גיליתי שהעבודה ממש מרפאת אותי, ועד היום היא ממלאת אותי בתחושת סיפוק גדולה, ואני לגמרי מרגישה שאני ממצה את עצמי".

כיום מצויה חוי כחמש שנים אחרי הגמילה הסופית. "עדיין יש כאב", היא מציינת בכנות, "יש ימים שבהם אני אפילו לא נושמת מרוב שכואב לי, אבל למדתי לזהות מהיכן מגיע הכאב ובהתאם לכך לבצע תרגילי הרגעה, לא להילחם בכאב, אלא לצעוד איתו יד ביד, להבין שאם כואב לי יש לכך סיבה, וגם ללמוד פשוט לנשום עמוק ולחכות שהכאב יעבור. זכיתי להתחזק ולחזור להיות אמא לילדים שלי, אישה לבעלי, ובעלת עסק שברוך השם מצליח ומתפתח. אני מודה על כך בכל יום".

ואי אפשר שלא לשאול: מה עזר לך באותם זמנים קשים, בהם היה נראה שאין סיכוי להשתקם?

"דבר אחד, רק האמונה. באותם ימים קרה לי דבר מעניין, כי בכל התקופה שסבלתי הייתי באיזה מקום על הספקטרום של 'מאמינה ולא מאמינה', כי הכאב כל כך בלבל אותי, אבל מרגע שהתחלתי בתהליך הגמילה, האמונה שלי ידעה קפיצה שמעולם לפני כן לא הרגשתי, אני חיה את הקב"ה בכל המובנים, וגם כשיש קושי ברור לי שהוא היחיד שיכול לעזור לי. כמובן שהייתה גם התמיכה המשפחתית של בעלי ושל כל הסביבה, שלא שפטו אותי, אלא ליוו בחום ובמסירות לאורך כל הדרך. זה גם המסר שלי לכל מי שנתקל במקרים כאלו בסביבתו – אל תהיו שיפוטיים ותנו לו את כל האמפתיה שבעולם, כי יש לו סיכוי להיגמל, והרבה מזה תלוי בכם".