נעמי חיימוב: "הבן שלי עד היום מחפש את אבא, ולא מבין למה הוא לא עונה לו"

זה קרה בליל שמחת תורה. בני הזוג אהרון ונעמי חיימוב חזרו מארוחת חג משותפת אצל הדודים של נעמי. אהרון היה עייף במיוחד, אחרי שבאותו יום עבד כמעט עד כניסת החג כחובש בכיר במד"א. "ראיתי שהוא עדיין ער במיטה, והתחלתי לדבר איתו. על כמה טוב לנו ביחד, כמה אנחנו משתדלים להעצים את הזוגיות שלנו, כמה כל רגע בזוגיות הזו חשוב לנו ואנחנו מנסים למנוע ריבים שטותיים", מספרת נעמי. "אמרתי לו כמה אני אוהבת אותו, והוא שיתף כמה הוא אוהב אותי".

רק מאוחר יותר, הבינה נעמי שהזיכרונות היקרים והמרגשים האלה יהיו גם הזיכרונות הכמעט אחרונים שלה מבעלה, שנרצח יממה מאוחר יותר. "הרגע האחרון שראיתי אותו היה כשהוא רץ מהבניין לכיוון האמבולנס, לקריאת הצלה שהוא קיבל, אחרי שהיינו ביחד במקלט עם הילדים. ברגעים שהייתי בפחד, על הספה אצל ההורים שלי, כשהוא יצא להציל חיים ולא ענה לטלפון וחשבתי כבר על הגרוע מכל, חשבתי שאולי זו הייתה פרידה, וניסיתי להסיט את המחשבה הזאת. היום אני מבינה שזה באמת מה שזה היה, ושזו הייתה הפרידה הכי טובה שהייתה יכולה להיות לנו".

אהרון ונעמי התחתנו לפני כארבע וחצי שנים, ומאז התגוררו באופקים. לשניים שני ילדים: תהילה בת השלוש וארי בן השנתיים. אהרון הוא בנו של הרב יוסף חיימוב, ראש הקהילה הבוכרית בעיר. לפני מספר שנים, החליט אהרון להתנדב בשירות האזרחי של מד"א, וכשסיים את תקופת השירות הוצעה לו משרה קבועה במקום. המנהל שלו העריך אותו עמוקות וצפה לו עתיד גדול בתחום.

נעמי עבדה בתפקיד משרדי. "אני אישה שרגילה לבית ועבודה, לא יותר מדי. חיים הכי רגילים בעולם, לא הרפתקאות. זה נהפך ברגע", היא מתארת בקול רועד ושותקת.

"כשהוא התנדב במד"א, היו לו רק משמרות בוקר ובלי שבתות וחגים. אבל כשהוא נכנס לעבוד במד"א רשמית, זה כבר היה אמור לכלול גם לילות, שבתות וחגים. בשבת הראשונה הוא אמר לי בתסכול שהוא לא מסוגל לעבוד בשבת, הוא דיבר על זה המון. ייעצתי לו שידבר על זה עם המנהל שלו, והוא חשש. אמרתי לו שאנחנו מאמינים שפרנסה זה משמיים, ולהשם לא חסרות דרכים והוא ידאג לנו. והוא באמת הלך ודיבר איתו. ביום של הקבורה, המנהל שלו סיפר לי מהזווית שלו, שהוא ראה בעיניים שלו אדם שאומר את כל האמת, שבאמת לא מסוגל, שזה גורם לו המון צער, שזה בדם שלו. בעקבות זאת הוא אישר לו לא לעבוד בשבתות ורק להיות כונן, כשאין צוות וזה ממש חירום. וזה מה שהיה באותה שבת, הוא היה כונן חירום, ולכן היה ראשון לצאת במקרה הזה".

הייתה לך הרגשה רעה כשקראו לו?

"לא. אבל מאוחר יותר, כשהייתי בבית של אמא שלי, לא ידענו שיש מחבלים בעיר, וכשרצתי בהפוגה בין האזעקות מהבית של אמא לבית שלי עם הילדים, ואחי, שהוא חייל, הדליק את הטלפון והתקשר אליו, והוא לא ענה והיה בממתינה – ישר הבנתי שקרה לו משהו. כי אהרון היה עונה לי בכל מצב, אפילו מתוך החייאה. הוא תמיד רצה להיות שם בשבילי, ולדעת שהכל בסדר אם אני מתקשרת. היה לי בראש שהולכים להגיד לי את הגרוע מכל, ואני מנסה להרחיק ממני את הגרוע מכל. ואז, כשבאו להודיע לי, וביקשו להכניס את הילדים לחדר, התחלתי לצרוח שילכו מפה ושידעתי שהם הולכים לבוא. אחים שלי לא הבינו למה אני צועקת ככה, אבל אני ישר הבנתי הכל. זה היה נורא".

מאוחר יותר, החלה נעמי לאסוף את הפרטים על נסיבות מותו של אהרון. "מד"א אספו את כל החומרים ותיארו לי את מה שקרה. הוא נסע עם האמבולנס לכיוון היציאה השלישית של אופקים, שממנה המחבלים יצאו, והם ירו על האמבולנס בצד של הנהג. הכדור נכנס מהדופן של האמבולנס, ישר לכיסא של הנהג ומשם ישר ללב, ואז האמבולנס המשיך עד שנתקע בקיר. הוא היה לבד באמבולנס, והמוות שלו היה מיידי. ברגעים שלפני, הוא ממש האיץ במהירות מטורפת, כנראה קלט את המצב, אבל זה לא צלח".

אבא של אהרון הוא הרב של הקהילה הבוכרית בעיר, איך המשפחה מקבלת את זה?

"אין לנו ברירה אלא לקבל את זה. אבל להתמודד עם זה, זה נטו האמונה. שאנחנו יודעים שהוא במקום גבוה, ונהרג על קידוש השם בדרך להצלת חיים. זו בעצם חצי הנחמה שנותנת לנו את הכוח לקום ולהמשיך הלאה. זה לא סותר את הגעגוע והכאב, אבל זה מה שמחזיק אותנו, ולדעת שבביאת משיח נזכה לראות אותו".

איך מסבירים לילדים?

"ברגע שבאו להודיע לי, העובד הסוציאלי שהגיע מהרווחה שאל אותי אם אני רוצה לספר לילדים. זו הייתה סיטואציה מאוד קשה לי, והוא ניסה להסביר לבת שלנו, תהילה, בת השלוש. הוא שאל אותה אם היא יודעת איפה אבא, והיא אמרה שהוא נסע להציל אנשים. ואז הוא הסביר לה שקרה לו משהו נורא, והיא אמרה ש'בסדר, אבל הוא עוד מעט יחזור'. ואז היא באה וניסתה להרגיע אותי שהוא לא נסע לשדרות, כי היא הבינה שאני דואגת בגלל זה. ואז היא אמרה לי פתאום שלאבא כואב אבל אין מי שיציל אותו, ואלה מילים שממש כאבו לי.

"מאז, כל יום, אנחנו נותנים נשיקה לתמונה שלו, ואומרים לו 'בוקר טוב'. אמרנו לה שאבא בשמיים, לומד עם הילדים תורה, ובעזרת השם כשהמשיח יגיע הוא יחזור איתו, וזה מה שהיא אומרת. הבן הקטן, ארי בן השנתיים, רק אומר 'שמיים', שאבא נמצא בשמיים. בוקר אחד לקחתי אותו לגן, והוא התגעגע לאבא. הסברתי לו שאבא שומע אותו והוא יכול לדבר איתו, והוא צעק: 'אבא', וחיכה לתגובה. ואז הוא מסתכל עליי עצוב ומאוכזב, ואומר שאבא לא עונה... זה היה קורע לב".

איך את מתנהלת מאז שמחת תורה?

"האמת שזה ממש בשלבים, לא חזרתי עדיין לשגרה. אני מרגישה שאני צריכה לתת לעצמי זמן. כרגע אני גרה אצל ההורים שלי, אני והילדים לא חזרנו לבית שלנו מאז שמחת תורה, זה עדיין מאוד קשה. אני נכנסת לפעמים לקחת דברים שאני צריכה, אבל ממש קשה לי להיות שם. הבית של ההורים שלי מאוד קטן, כך שאני והילדים גרים בחדר אחד שאח שלי ויתר עליו למעננו. מאוד קשה, אבל כרגע זו האופציה היחידה, זו תמיכה יומיומית שאני צריכה אותה כרגע ממש.

"מעבר לזה, יש לי פתאום גם הרבה דברים לסדר שתמיד אהרון היה אחראי עליהם ולא הייתי נוגעת בהם, כמו החשבונות והבנקים. אני נכנסת אליהם לאט לאט. בין לבין אני משתדלת לתת לעצמי את הרגעים שלי ולעשות מה שעושה לי טוב. יש רגעים של שבתות שהם מאוד קשים בשבילי. מתמודדים, אבל זה לא פשוט".

מי היה אהרון בשבילך?

"דבר אחד שכולם אמרו עליו, שמאוד אפיין אותו, זה שתמיד היה כיף לדבר איתו, כי הוא היה נותן הרגשה טובה לכל מי שדיבר איתו. תמיד עם חיוך על הפנים, תמיד צחק. ראו את זה שהגיעו לשבעה אנשים מצד אחד אנשים הכי חרדים שיש, מצד שני חברים בכלל לא דתיים ממד"א, צעירים ומבוגרים. אבל זה לא שינה לו, בשבילו בנאדם הוא בנאדם, דתי או חילוני, צעיר או מבוגר, כולם היו חברים שלו, וזה משהו שאני מאוד לוקחת ממנו. היה לו לב ממש טוב.

"עוד משהו שממש אהבתי אצלו, זה שהוא היה אדם עדין. בהתחלה פחדתי שהוא ייכנס למד"א, ואיך הוא יעמוד בזה, אבל הוא פשוט פעל כדי להציל חיים ולא נתן לעדינות שלו להשתלט. אני מרגישה שהוא היה כזה בנאדם טוב עם לב טוב, שזה לא סתם שהקליע נכנס ישר ללב הזה, ככה שלא יסבול, שלא מגיע לו לסבול, הוא עשה טוב לאנשים ועכשיו הוא יילך בלי לסבול.

"היו לו כל כך הרבה שאיפות. בתקופה האחרונה הוא היה יושב כל יום אחרי העבודה, ואפילו בשעות העבודה עצמן כשלא הייתה עבודה, ניסה ללמוד, להשלים בגרויות ולהתקדם, כדי להתקבל לקורס פרמדיקים. הוא היה חובש בכיר, והיה ממש לפני הקורס. כאשתו, תמיד השתדלתי לתמוך בו גם כשזה היה מאוד קשה, לא נתתי לשום דבר לעצור את זה לרגע, היה חשוב לי שהוא יגשים את השאיפות שלו. הרבה פעמים אמרתי לו שאני מנהלת את הלו"ז שלי לפי הלו"ז שלו, משתדלת להקל עליו כמה שאפשר. חשוב לי שידעו מי הוא היה, ושהוא הלך קורבן בשביל כולנו, בשביל שאנחנו נוכל להמשיך להיות פה".

נעמי חיימוב התארחה בתוכניתה של מורן קורס "לא מובן מאליו". הריאיון המלא יפורסם בקרוב