ניסיון העושר, או: מה יש בשלמה שמעצבן כל כך את אבי?

השבוע אני רוצה לשתף אתכם בשיח מרתק שהתקיים בתהליך הקבוצתי שבמסגרת התוכנית להכשרת מאמנים זוגיים. כמובן שפרטי הסיפור שונו בתכלית, כדי שחלילה לא יזהו במי מדובר.

אבי, אחד החברים, ביקש לעבור תהליך על התמודדות שהוא סובל ממנה מאד.

אבי סיפר שבמשך המון שנים הוא במרדף שלא נגמר אחרי כסף, כסף וכסף. יום ולילה הוא עסוק בהזיות איך להגדיל את היקף ההכנסות שלו.

הפרדוקס הוא שככל שההכנסות גדלות – אבי מוצא את עצמו מתוסכל יותר ויותר. הוא אף פעם לא מרגיש תחושות של שובע ורוגע, והצימאון שלו רק הולך וגדל.

כך מסתובב אבי עם תסכול נוראי. חווית הערך שלו נעשית קשה מיום ליום. "אני לא סובל את עצמי", כך התבטא בכאב. "רק אתמול בבוקר סגרתי עסקה של אלפי שקלים. התחושה הטובה ליוותה אותי אולי שעה, שעתיים. אבל רגע אחרי שראיתי בחשבון שלי את שורת הסיכום החדשה, מיד התחילו גלגלי המח לחשוב לאן מתקדמים, מה הפסגה החדשה שאני יכול לכבוש".

אבי נאנח מעומק לבו. לרגע נפגשו עיניהם של כמה מחברי הקבוצה, והם העלו חיוך קל. כנראה חשבו שאבי מתמודד עם צרות של עשירים, או תכננו איך הם משריינים לעצמם הלוואה משתלמת.

אבי הבין וסלח, הוא לא מאילו ששומרים טינה בלבם.

"אתם בטח רוצים להציע לי לחלק לכם את הכסף, וכך אתפטר מהצרות... אז אני רוצה לומר לכם שמהמקום שלי אני מבין היטב את כוונת המילים "ניסיון העושר גדול מניסיון העוני". אני בכלוב של זהב, לא מסוגל לשחרר החוצה אפילו שקל. בראש אני מבין שכסף זה כלום, כלום ועוד פעם כלום. היום אצלך ומחר הולך. אבל המרחק מהראש עד הלב הוא כמו ממזרח למערב. בכל פעם שאני מנסה להכניס את היד לכיס ולתת קצת צדקה – אני מרגיש פחד נוראי, היד נעשית כבדה כמו עופרת".

בשלב הזה בצבצה דמעה בזווית העין של אבי. הבנו שההתמודדות שלו קשה באמת. אבי לא מתלוצץ, הוא ממש סובל.

כמה דקות של שתיקה חלפו, ואז הישיר אבי את עיניו לכיוונו של שלמה, אחד מוותיקי המשתתפים.

"מה קורה לאבי מול שלמה?", שאלתי.

"יש לי כאב ישן שאני סוחב מולו, זה בסדר שאדבר על זה?". שלמה נדרך, ניכר שלא קל לו. הוא לקח לעצמו מספר רגעים לעיכול, ואז ענה בכנות: "האמת שאני פוחד לשמוע, אני פוחד שזה יפגע בי".

אני חייב לשתף אתכם שכמנחה הקבוצה, הרגע הזה ריגש אותי מאד.

שלמה הוא אדם מכובד מאד, הוא נושא במשרה תורנית מפורסמת ועד לא מזמן הקפיד לשבת לאורך כל המפגשים עם החליפה, וגוו מתוח. בתקופה האחרונה התחלתי לראות ממש בגלוי שינוי מהותי אצל שלמה: הוא הוריד את החליפה בתחילת המפגש, התיישב על הכיסא בתנוחה טבעית יותר ובאופן כללי נראה מעורב יותר ויותר עם הבריות. כעת, כשראיתי ששלמה מסוגל להודות בפה מלא בכך שהוא ייצור פגיע - ראיתי בכך סימן לקבלה עצמית, לכנות וליכולת להיפגש עם האנושיות שבתוכו.

מובן שעצרתי את השתלשלות הדברים, ושיקפתי בקצרה את אשר ראיתי.

השלב הבא היה מרתק, וממש לא מפתיע עבורי. אחרי ששלמה הביא את חולשתו בצורה אותנטית כל כך, הוא הרגיש מוגן יותר להכיל את כאבו של אבי, והוא אכן פנה אליו והציע לו לשתף. "כעת אני מסוגל לשמוע אותך, כי שחררתי את הפחד".

"תודה, שלמה, אני מעריך את זה, כי יש לי רגשות שממש משגעים אותי, ואם תסכים לא להיעלב ולהבין שזה סיפור שלי עם עצמי, אז ממש יעזור לי לפרוק את זה".

"בכבוד", ענה שלמה. הוא קם מכיסאו ולחץ לאבי את היד.

דממה של מתח השתררה בחדר. החברים השפילו את עיניהם לרצפה, כאילו מבקשים להסתיר את הסקרנות או הלחץ שהם מרגישים.

"אני לא יודע במה להתחיל...", הסתבך אבי, "יודע מה, אני חייב לומר לך שכעת, כשלחצת לי את היד, הרגשתי שאתה מסתלבט עלי. כאילו אתה ה'אדמו"ר הגדול', בלה בלה בלה, ואני איזה איש עסקים דפוק שיושב לו עם הג'ינס במשרד ומעשן סיגריות. כאילו אתה השווה, אתה המוערך, אתה יודע להתעסק בדברים האמיתיים, אותך אנשים מעריכים באמת, ואני – כלום אחד גדול, קם בבוקר ועושה כסף. אף אחד לא מעריך אותי, אף אחד לא מתייעץ איתי, אני סתם עוד איזה מישהו.

"מהרגע הראשון שראיתי אותך פה אתה צרמת לי בעיניים. הרגשתי שאתה מתנשא עלי, שאתה חושב שאתה שווה פה יותר מכולם. אתה החכם וכולם טיפשים, אתה שווה וכולם אפס, ואני במיוחד - אפס אפסים".

"אני יכול לשאול אותך משהו?", פנה דוד אל אבי. סמכתי על דוד, הוא הבין היטב את עקרונות השיח הקבוצתי, וודאי יידע לשאול שאלה שתכוון את אבי לדייק את רגשותיו. "תגיד לי, אם אני הייתי מגיע לפה עם חליפה ועניבה והייתה לי איזה משרה חשובה, אז היית מרגיש מולי אותם רגשות?".

"לא", ענה אבי בביטחון. "זה באמת מעניין, השאלה שלך, כי אני מנסה לדמיין את כל החברים פה בפוזה הזאת של 'חשובים', ואף אחד לא מצליח לערער אותי כמו שלמה. אז כנראה שאלה לא העניבה וההמבורג, יש פה משהו עמוק יותר שמתסכל אותי כל כך, וגורם לי לקנאה איומה".

בשלב הזה החלטתי להתערב. פניתי לאבי ולשלמה והחמאתי להם על הנכונות להסתכל לתוך עצמם באומץ: "אני מעריך מאד את הכנות שיש כאן. חשוב שנבין את מה שעובר עליך, אבי, וחשוב גם שנקדיש זמן כדי לשמוע איך שלמה מתמודד עם מה שקורה כאן.

"בוא תנסה, אבי, לחזור אחורה לילדות, ולהבין איפה לראשונה חווית אירוע כזה שבו חבר או כל אדם אחר לוקח לך את הקיום שלך".

"אה, לא קשה לי להיזכר. זה היה בכיתה ז'. הייתי אז המלך של הכיתה – הכי כישרוני ומבריק וידען, וגם חברה'מן לא קטן. תמיד ניצחתי בלי לעבוד קשה... עד שביום בהיר הגיע לכיתה תלמיד חדש, האמת שקראו לו שלמה זלמן", אבי חייך לרגע לכיוונו של שלמה, ואז המשיך לספר: "אם אני הייתי מתמיד – הוא היה עילוי. אני הייתי כישרוני, והוא היה פשוט גאון, מחונן! אפילו פיזית אני הייתי הכי גבוה בכיתה, והוא עקף אותי. כל תחום שהיה שמור לי – הוא כבש בכזו קלות. מיום ליום הקנאה והכעס שלי שרפו לי את כל הנפש. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, התביישתי כל כך ברגשות שלי, לא הייתי מסוגל לדבר על זה עם אף אחד, כי הרגשתי קנאי מטופש.

"הריכוז שלי בלימוד ממש נפגע, הציונים שלי ירדו, נהייתי קצר רוח, לא ידעתי איך לעזור לעצמי.

"אני זוכר שניסיתי להכריח את עצמי, במשך שעות על גבי שעות, לשבת בכוח בכיסא וללמוד. אבל לא הצלחתי. פשוט התעללתי בעצמי מתוך מטרה לנסות להחזיר לעצמי את הכבוד שנלקח ממני, אבל הקרב היה אבוד מראש, קשה לנצח את שלמה זלמן.

"זהו, מאז שהפכתי להיות סוג ב' – כבר לא נהניתי מהלימוד, הטעם הטוב נעלם, עד שהגעתי לאן שהגעתי בעסקים, ומאז אני כן מרגיש שווה, כי את כל הכישרון שלי אני משקיע ובאמת מצליח. אבל כשאני רואה אותך, חוזר לי הטעם הזה של להיות סוג ב'".

"זאת אומרת שבעולם שלך יש רק סוג אלף", שוב היה זה דוד שגרם לי נחת בהתערבויותיו החדות. "אין אפור, או שחור, או לבן. או הכול, או לא כלום".

"וואו", אורו עיניו של אבי, "כמה שאתה צודק! גאון אחד!".

"אני מסתפק בלהיות חכם, לא צריך גם גאון", צחק דוד, וכולנו הצטרפנו.

האווירה בחדר הייתה נעימה. ניכר היה על אבי שפרק עול גדול מעל גבו. הוא נראה כעת נינוח ומשוחרר יותר.

"ואיך אתה מרגיש?", פניתי כעת לשלמה.

"תודה שזכרת אותי", ענה בנימוס. "אני חייב לומר שהתחברתי מאד למה שדוד אמר. נראה לי שאני סובל בדיוק מאותה בעיה". שלמה התנשם לרגע ואז הישיר מבט לאבי. "נכון שאני עם פראק והמבורג, ואתה עם ג'ינס וסיגריה...".

"אה, אה, לא להקניט", סינן אבי בציניות.

"אני משתמש במילים שלך, כבוד הרב", החזיר לו שלמה באותה מטבע, ושניהם צחקו.

"אבל תכל'ס אני חושב שאני סובל לא פחות ממך. גם לי יש מתחים להיות בפסגה. אני כל הזמן עסוק בלהוכיח לכל הסובבים אותי כמה אני נעלה ומיוחד ושווה יותר מאחרים.

"כנראה שלא סתם צרמתי לך בעיניים. אתה זיהית אצלי משהו שאתה לא מקבל בתוך עצמך. אבל כנראה שכולנו עשויים מאותו חומר...".

הפעם היה זה אבי שקם ממקומו וניגש לשלמה, הוא העניק לו צ'פחה רצינית על הגב, ושניהם התחבקו.

חברים יקרים, הסיפור הזה הוא בעיני סיפור שיש בו המון אומץ וגבורה אמיתית. זה סיפור על שני יהודים יקרים שהחליטו לעצור את מרוץ ההגנות הבלתי נגמר, ולהסתכל לעצמם בעיניים. העבודה שלהם לא הסתיימה, זו עבודת חיים. אבל בעיני, בכל פעם שבה הם יזכו לקלף עוד שכבה ולדבר את הפחד והכאב, אז יותר ויותר ייבנה האמון שלהם בעצמם, והם ימצאו את עצמם פחות ופחות תלותיים בערכים חיצוניים.

ואיך זה קשור לזוגיות? שימו לב, יש כאן חידוד מעניין: הקב"ה מזמן לכל אחד מאיתנו את בן הזוג הכי מדויק לעבודה שלנו עם עצמנו. בכל זוגיות יש אתגרים, המון אתגרים. ואם עד היום חשבנו שאם רק בן הזוג שלנו ישתנה, אז חיינו יהיו טובים יותר – אז היום אנחנו כבר יודעים להסתכל על הדברים בזווית נכונה ומדויקת יותר: דרך הטריגרים שבהם בן הזוג מציף אצלנו, אנחנו יכולים ללמוד על העבודה שלנו עם עצמנו.

בדיוק כמו בעבודה הקבוצתית, כך גם בטיפול זוגי: האתגרים בין בני הזוג הם אבני הדרך שלנו בעבודה האישית שלנו.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.