"איזה פראיירים! נולדתם לעם הכי מדהים, ואתם מפסידים!"

1. ברגע הראשון התאכזבתי. הדלקתי את הרדיו בשעה הקבועה כדי לשמוע את ד"ר גדי טאוב. בשנה האחרונה הוא שידר בגלי ישראל תוכנית ראיונות יומית שהייתה נפתחת במונולוג ארוך שלו על ענייני השעה. לא החמצתי אפילו מונולוג אחד כזה (אם לא הספקתי להאזין לתוכנית בשידור חי, השלמתי אחר כך בספוטיפיי).

בימים האחרונים התוכנית נעלמה מהסקאלה. לא יודע מי אחראי למחדל. אני כמובן אמשיך לעקוב אחרי טאוב ברשת ובפודקאסט הנודע שלו, "שומר סף", אבל המונולוג היומי יחסר לי מאוד. נדמה לי שכמו שהחוזרים בתשובה הביאו ליהדות משהו שלא היה קודם – הדרך שבה אביתר בנאי שר וכותב על עבודת ה' שלו, למשל, היא חידוש שלא מזכיר משהו אחר, נכון? – כך המתפכחים משמאל מביאים גם הם חידוש לעולם. זה לא רק שקודם הם היו בעד אוסלו ועכשיו הם נגד. זה הרבה יותר מזה.

אני יכול לכתוב טור שלם על המאפיינים המיוחדים של כל אחד מהם (אולי אפילו ספר). אבל אנחנו כרגע בהספד על המונולוג היומי ז"ל של גדי טאוב: ובכן, העניין הוא לא רק הרהיטות, הבהירות, הידע ויכולת הניתוח של המהלכים הקטנים בתוך הסיפור הגדול, ולא רק השואו שהוא יודע לעשות (ד"ר טאוב הרי התחיל את הקריירה בהגשת תוכניות לילדים ולנוער. הוא יודע להפוך את התיאוריה הכי טרחנית במדע המדינה למשהו מרתק ועסיסי). הדבר העיקרי שטאוב הביא לשיח הוא מה שהרבי מלובביץ' כינה "גאון יעקב". כלומר, גאווה יהודית, עמידה איתנה, ביטחון עצמי. בשנה הקשה שעברנו, לפני המלחמה, שנת המאבק הדורסני עתיר הממון והשנאה בגוש המאמין, מצאתי בקול הברור, החד והנוקב של טאוב מעט נחמה. נכון, מחרימים אותנו, מסיתים נגדנו, הופכים אותנו לאויב מסוכן ואת נשותינו לשפחות, יורקים עלינו, אבל הנה, יש מי שיודעים להשיב מלחמה ולחשוף את הצביעות, בלי כל התסביכים ותחושות הנחיתות שיש למי שגדל במגזר. הלוואי שטאוב ימשיך במונולוגים האלה במקום אחר, כי אני חושש מאוד שאחרי המלחמה נצטרך אותם. בעצם, כבר עכשיו אנחנו צריכים אותם.

2. באותו בוקר, כאמור, הדלקתי את הרדיו מתוך הרגל, ונשארתי אף על פי שגדי טאוב לא היה שם, כי בת גלים שער היתה שם. העלו אותה לשידור בעקבות חיסולו של עארורי, שהיה אחראי בין היתר לחטיפת שלושת הנערים, בהם בנה גיל־עד הי"ד, לפני כעשר שנים. אני לא יודע מה בדיוק אמרה בת גלים בריאיון, כי הצטרפתי אליו ממש בסופו, אבל האמת שזה לא משנה. כי באוויר היה עדיין ה"רשימוּ" של השיחה. המגישים, אלדד יניב ושי גולדשטיין, בדיוק נפרדו ממנה.

"את מדברת דיבור כל כך כל כך גבוה", אמר לה אלדד יניב, "כל כך מעורר השראה, על הבחירה שלך בחיים אחרי האסון הזה. הבחירה שלך להביא עוד טוב לעולם, ועוד טוב לעולם, ועוד טוב לעולם. את אומרת שהחיסול של עארורי הוא בכלל לא סגירת המעגל, זה לא משהו בתוך החיים שלך. זה מדהים, מדהים".

"למדנו ממך עכשיו שיעור", אמר שי גולדשטיין. "כאילו, הציפייה היתה שתבואי ותגידי 'נסגר מעגל' אבל את אומרת משהו אחר לגמרי, שהוא הרבה יותר עמוק".

"והרבה יותר גבוה", המשיך אלדד יניב.

3. בת גלים שער נפרדה מיניב ומגולדשטיין, ועל הקו הייתה אמורה לעלות המרואיינת הבאה, מישהי שקשורה למאבק לשחרור החטופים, אבל ברגע הזה התפתחה ביניהם שיחה לא מתוכננת. בעיני היא היתה מכוננת. מאוחר יותר הלכתי להקלטה כדי לתמלל אותה מילה במילה, כי צריך ללמוד פה כל משפט לעומק.

"וואו", אמר שי גולדשטיין, "אני אומר לך, האנשים האלה, הם גורמים לי להרגיש... לא יודע מה אפילו. כאילו, אני לא יודע... אני נשאר בלי מילים, בכל פעם שאני מדבר עם ההורים האלה".

אלדד יניב: "אני אגיד לך מה המלחמה הזאת עושה לי, אוקי? אני חייתי בתל אביב, אתה יודע, בתוך המילייה שלי, בתוך הפיד שלי, בתוך האנשי קשר שלי. ואני מודה: לא הכרנו את האנשים האלה".

גולדשטיין: "גם אני לא הכרתי".

יניב: "וכשאומרים לי, נגיד אחרי ריאיון כזה: איזו אישה מדהימה. אני אומר: תשמעו, כל המשפחות השכולות שאני מדבר איתן מדהימות. כל הנופלים. אתה רואה את המכתבים שלהם ואתה אומר: כזה חלק עצום בעם ישראל שאני לא הכרתי".

גולדשטיין: "אני איתך לגמרי. גם אני לא הכרתי".

יניב: "ואני שמח להכיר. ואני מתרגש להכיר. ואני מכה על חטא שלא הכרתי. ואני אומר עכשיו: אני רוצה להכיר. אבל אני רואה שאנשים אחרים עוד נאחזים בשנאה הזאת, ואני אומר: איזה פראיירים! אתם בתוך עם מדהים, ואתם מפסידים!".

4. וואו. איזה משפט הביא כאן אלדד יניב. "איזה פראיירים! אתם בתוך עם מדהים, ואתם מפסידים!". הוא טוב בלהנפיק משפטים קליטים וחזקים, רק שעד לא מזמן הוא עשה את זה לטובת הצד השני. יניב התחיל כקמפיינר של אהוד ברק וכראש המטה שלו אחרי שנבחר לראשות הממשלה, ליווה אותו במפגשים עם ערפאת בוועידת קמפ דיויד שבה הסכים לתת הכול, המשיך בכל מיני יוזמות בשמאל, ובשנים האחרונות שהפך לאחד מראשי המחאה נגד נתניהו. הוא ממש הוביל את ההפגנות, נאם בהן, המציא סלוגנים. ואז, אחרי מערכת הבחירות החמישית והניצחון המובהק של הימין, ברגע שהעז לקרוא לחבריו למחנה הרל"ב לשקול לקבל את תוצאות הבחירות - הוא הפך לאויבם המר.

זה די מדהים. הוא אפילו לא עבר מהשמאל לימין. הוא לא כזה ימני. הוא רק הפך לקצת פחות אדוק בדת שלהם. הוא נהיה רל"ב לייט. אבל זה הספיק למחנה הקנאים שעד לפני רגע הוא הוביל. הוא כבר לא יכול להסתובב בתל אביב בלי לחטוף קללות ולעיתים אף יותר מזה.

"יש איזה משהו בקהילה שממנה יצאנו, אתה ואני, מנותק, מתנשא...", אמר שי גולדשטיין, ויניב השלים: "וחושב שהוא הכי טוב".

גולדשטיין: "לא חושב שהוא הכי טוב. היחיד שטוב! כל השאר נעים באיזה עולם נמוך כזה של אמונות בהבלים וכל מיני כאלה. והנאורות...".

יניב: "התיקון שלך יפה. הם חושבים: רק אנחנו טובים. עכשיו אני אומר: בסדר, אנחנו טובים, אבל תפנו מקום על הספסל, יש עוד טובים. תשבו איתם באותה שורה".

גולדשטיין: "הם חושבים שאם ניתן לאנשים 'האלה', אם ניתן להם לנהל את העניינים, נגיע להיות מדינה אפלה וחשוכה, ודיקטטורה, וכפייה דתית, והדתה. ומה הקטע? הם אומרים וחשים את כל זה בלי באמת להכיר את האנשים האלה".

אלדד יניב: "בלי לרצות להכיר! עכשיו, אתה רואה אותם כשהם מטיילים במקומות אחרים בעולם, הם הכי רוצים להתערות במקומות האלה, להכיר את התרבות. להיות חלק מהתרבות. איזה פראיירים! אתם פה בתוך העם הכי מדהים בעולם!".

5. הנה שוב אלדד יניב אומר את המשפט הזה. את הסלוגן שהלוואי שיתפוס: אתם בתוך העם הכי מדהים. פראייר מי שלא מכיר. פשוט פראייר. שתפו בכל הכוח. וגולדשטיין ממשיך אותו: "ההזדהות שלהם היא לא עם השבט היהודי, השבט שאליו הם שייכים. ואני לא מדבר על זה ברמה הדתית. אני מדבר ברמה השבטית, של מי אתה ומאיפה באת. למי ולאן אתה באמת שייך. שייכות, כן? אתה יודע, אנחנו בסופו של דבר שבטיים. לא רק אנחנו, גם בעלי החיים. אם אין לך שבט, אם אין לך להקה, אתה לא שורד. תהיה אפילו אריה, אם אתה אריה לבד, יבואו עשרה באפלואים ויהרגו אותך. אתה מבין? אפילו פרות בעדר של פרות - אריה לא מתקרב אליהן".

אלדד יניב: "לא רק שאני מבין, אתה פיצחת את זה מאוד נכון. כי אתה אומר: איך זה יכול להיות? אוקיי, אני לא הכרתי, אבל עכשיו שאני מכיר – אני לא רוצה לוותר על זה! אני אוותר על אנשים כאלה מדהימים? אתה יודע, אלה הרבה אנשים סביבי, ואני אומר להם: תשמעו, זה לא רק עכשיו במלחמה. אנחנו גילינו משהו במלחמה, אבל זאת אנרגיה שאני רוצה להחזיק אותה כל החיים שלי. גם אחרי המלחמה".

שי גולדשטיין: "אני אומר להם בעיקר: תפסיקו לפחד. הם לא רודפים אתכם. הם לא רוצים לקחת מכם כלום".

אלדד יניב: "רודפים? אתה יודע, אנשים עזבו את בית הכנסת שלהם בשמחת תורה. אני לא בן אדם דתי, אז אני לא יודע איך זה קורה שפתאום אתה שומע בשבע, שמונה, תשע בבוקר... הם שמעו את האזעקות, עזבו את הכול, עלו על רכבים, פתחו פלאפונים, פתחו נשקיות, הלכו להציל את אנשי בארי. ולמה הם הלכו להציל? כי הם אומרים: זה בן משפחה שלי. בן משפחה שלי נרצח. אתה יודע, להיות יהודי זה בסוף משפחה. זה הסיפור. זה המשפחה המורחבת שלך. אם אתה מבין את זה, אתה אומר מה אכפת לי שהוא חושב אחרת, הוא מתנהג אחרת, הוא קצת אחר במנהגים שלו. זה לא משנה, הוא אצלי בשולחן השבת. אצלי כולם ליד שולחן השבת. כולם בני משפחה. זה כמו שאתה הולך לחתונה של קרוב משפחה רחוק, ואתה אומר: וואלה, אני מתרגש, לא ראיתי אותו כמה חודשים, נורא מעניין אותי לפגוש אותו".

6. אפרופו ז'אנרים של מתפכחים, שי גולדשטיין הוא אחד המפתיעים. לא ממש עקבתי אחרי דעותיו הפוליטיות כל השנים, אבל קשה היה להחמיץ את הסגנון. גולדשטיין היה סמל לציניות, להומור בוטה, וולגרי, גס. סרקזם כתפיסת עולם, כדרך חיים. ופתאום משהו השתנה אצלו. אני חשדתי כבר לפני כחמש שנים, כשבשיא קמפיין ה"הדתה" הוא הניח פתאום תפילין בשידור חי ברדיו 103.

צפיתי בשעתו, אפילו יותר מפעם אחת, בתיעוד השידור הזה, וניסיתי להבין אם הוא עשה את זה כסוג של פרודיה או שהוא התכוון ברצינות. עד לרגע זה לא ברור לי, ונדמה לי שגם לא לשותפיו הנדהמים לשידור, דב נבון ואורי גוטליב. אבל אולי הנחת תפילין משפיעה על המוח ועל הלב גם אם נעשית כדאחקה. מאז גולדשטיין התחיל להתבטא יותר ויותר נגד שנאת יהדות וחרדים.

מה שאני מעריך אצלו זה לא רק הפתיחות המחשבתית אלא הפתיחות הנפשית. לעבור משמאל לימין זה קל יחסית, אבל לעבור ממחנה הציניים למחנה המאמינים זה כבר חתיכת מהפך. "חבר'ה", הוא פנה לאחיו בשמאל, שכל כך קיוויתי שנפלו באותו בוקר על גלי ישראל, "זה העם שלנו. זאת המשפחה שלנו, בסופו של דבר. אז לשבת בבית קפה בצרפת ולהגיד: הו, לפה אני שייך, הייתי רוצה להיות אירופאי. איך, איך נולדתי בישראל?...".

אלדד יניב: "אני לא כל כך מאמין להם. אתה יודע למה? כי גם כשלא הכרתי את החלק העצום הזה בעם, ואני חילוני, הייתי יושב בפריז באיזה בית קפה, ופתאום אתה רואה איזה דגל ישראל או שאתה עובר ליד בית כנסת...".

גולדשטיין: "ואתה מתרגש!".

יניב: "בדיוק. מתרגש. לכן אני לא מאמין להם. אני חושב שאתה צודק שזה פחד. זה הפחד הזה. כי אני לא מאמין שהם לא מתרגשים. זה לא יכול להיות".

גולדשטיין: "הם סגרו את הלב בפני הדבר הזה, ואז הם מאבדים את היופי. עוד פעם: לא צריך להיות דתי בשביל זה. תעשו מה שאתם רוצים. אל תעשה מצידי כלום. תראה, אנחנו למשל, אני חילוני לגמרי. אנחנו מדליקים נרות ביום שישי, כל המשפחה, אני אשתי והילד, כן? מדליקים כל יום שישי, מרימים כוסית לחיים, מברכים ואומרים תודה על מה שיש לנו ועל מה שאין לנו. כל יום שישי. לא בקטע דתי...".

יניב: "בסוף זאת השייכות שלך. זאת המשפחה שלך. איך אמרת נכון? זה השבט. זה מנהג השבט".

גולדשטיין: "זה השבט. ואני רוצה להגיד לך שהרגע הזה הוא הרגע הכי יפה בשבוע, שאנחנו מדליקים ביחד נרות ומברכים על הנרות. ואנחנו לא דתיים. ואנחנו אחר כך יכולים להיכנס לאוטו כמובן ולנסוע ורואים טלוויזיה והכול".

7. בקטע הזה של השיחה אני ממש צועק לרדיו תוך כדי נסיעה ברכב: "לעשות קידוש ואז לנסוע ולראות טלוויזיה? איזה פראיירים! נולדתם לעם שיש לו את התורה הכי מדהימה בעולם, ואתם מפסידים. הרי הרגע הכי יפה בשבוע יכול להפוך ליממה הכי יפה בשבוע! וגם השבוע כולו יכול להיראות אחרת. ובכלל, כל הרגש המיוחד הזה שגיליתם במלחמה ושאתם מיטיבים לבטא, של משפחה יהודית אחת, נובע מאותה נקודת עומק, מאותה נשמה יהודית שמשותפת לכולנו. הרי שום דבר אחר לא היה אמור לחבר את כל היהודים בארץ ובעולם. מה, פטריוטיות? זה רגש שקשור למדינה שבה אתה חי או שגדלת בה. איך זה קשור ליהודים הכי רחוקים שנסעו שעות מכל קצות אמריקה לוושינגטון כדי להגיע לעצרת ההזדהות עם אחיהם בישראל? יש פה קשר עמוק מאוד שמחבר בינינו. וחוץ מזה, לא סתם המשפחות השכולות שאתם נחשפים אליהן, בנסיבות קשות כל כך, מדברות 'דיבורים גבוהים', כהגדרתכם. זה לא מגיע משום מקום. זה קשור לאמונה ולדרך חיים שכמו שאמרתם, פראייר מי שלא מנסה קצת להכיר".

אבל בסדר, אני סומך על שי גולדשטיין ואלדד יניב שיגיעו לזה לבד. וגם על גדי טאוב. פתיחות מחשבתית ואומץ לשבור מוסכמות כבר יש להם. הכרה ברורה ברע גם יש להם. נו, לא צריך הרבה יותר מזה. 

"שי, בגלל שאתה עשית דרך בחיים שלך, אתה יודע להתגבר על הפחד", מסיים אלדד יניב את הדיון. "כל בן אדם יש לו פחד. אבל הם ממש לא רוצים להתגבר על הפחד. ואני אומר: למה? למה? למה? אתם רואים את הקסם בתוך הדבר הנורא הזה של המלחמה הזאת, קסם של אנשים שלא הכרנו. אין סרט שאתם לא מתפעלים מהם! שאתם לא אומרים: וואלה, זאת המשפחה שלי, איך לא ידעתי? אז אתם לא רוצים להתחבר אליהם?".

הטור פורסם בעיתון "בשבע".