מה היתרון של בית הדין בהאג? ומה הקשר ליציאת מצרים?

א. בימים אלה מתקיים בבית הדין הבינלאומי בהאג דיון על צדקת הדרך של מדינת ישראל. טריבונל זר, רבים יאמרו – עוין, מבקש להכריע האם המדיניות הישראלית במלחמה בעזה היא לגיטימית או לא. משום מה, ובאופן לא מפתיע, ההאשמה בדבר "פגיעה בבלתי-מעורבים ובאוכלוסייה אזרחית" אינה מופנית כלפי מי שפתח את המלחמה הזו במטרה חולנית ובכוונת תחילה לפגוע בבלתי-מעורבים ולטבוח באוכלוסייה אזרחית חפה מפשע. מבלי לעסוק בשאלה האם הדיון המתקיים בהולנד, הוא משפטי או ציני בעיקרו, ננסה לבחון אילו תועלות הוא יכול לשמש עבורנו – במישור האישי והלאומי.

ב. בניגוד לגישות פסיכואנליטיות שתרות אחר היצרים והצרכים של האדם, הפסיכולוגיה ההומניסטית מאמינה כי לאדם יש גם שאיפות גבוהות יותר. יחד עם זאת, על פי פירמידת הצרכים של הפסיכולוג אברהם מאסלו, האדם אינו יכול לעסוק בצרכים רוחניים או במימוש עצמי, אם טרם הבטיח את צרכיו הבסיסיים – הפיזיולוגיים. במילים אחרות: כאשר בונים פירמידות בשמש במסגרת עבודות כפייה, קשה לחשוב על תקווה. וכך, כשמגיע משה רבינו ובפיו בשורת הגאולה, בני ישראל המשועבדים זה מאות שנים, אינם יכולים לשמוע לו – "מקוצר רוח ומעבודה קשה". פירוש "עיקר שפתי חכמים", כותב במקום: "שסברו שאי אפשר לגאלם מעבודה קשה זו". הביטחון העצמי של בני ישראל היה במ"ט שערי ייאוש ומצוקה. הם אפילו לא חלמו על אפשרות אחרת מלבד שעבוד. צרות ההווה לא אפשרו להם לחשוב על עתיד טוב יותר.

ג. לאחר שנים של הנדוס תודעה של עבדים, במצב עגום של העדר כוח רצון ודימוי עצמי נמוך, היינו מצפים שמשה ינסה לחזק את רוח העם, ויאמר להם משהו בסגנון: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". משה, המנהיג, לא עושה זאת. הוא אפילו לא מנסה. מיד לאחר שבני ישראל "דוחים" את הבשורה שלו, משה מקבל את הציווי: "בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו". על כך מגיב משה בהיגיון בריא, ותוהה בשאלה של "קל וחומר": "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה"?! אם בני ישראל שאמורים להשתחרר ממצרים ממאנים להקשיב לבשורה, מדוע שפרעה, שיהיה הראשון לסבול ממנה, יסכים לקבל אותה? השאלה של משה במקומה, אך התשובה המיידית שהוא מקבל – ללכת אל פרעה – לא ברורה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים".

ד. מאחורי הציווי התמוה-לכאורה הזה, מסתתרים שיעור במנהיגות עבור משה, והצעה לטיפול פסיכולוגי ייחודי ורגיש לעם ישראל. השיעור למשה, נמצא בדברי רש"י על הפסוק הנ"ל, וכדבריו: "להנהיגם בנחת ולסבול אותם". בדומה לרעיון הפדגוגי "חנוך לנער על פי דרכו", משה מקבל את ההוראה לנהוג עם בני ישראל לפי מצבם הייחודי, ובפרט לפי מצבם הנפשי המורכב. עם ישראל איבד את האמונה בעצמו. לכן לא רלוונטי לבשר לו במישרין את גאולתו – אין לו כלים להכיל אותה.

ה. בדרך כלל, אדם שמיואש מעצמו, זקוק למישהו חיצוני שיאיר את עולמו. וכפי שכתב הסופר פול אוסטר: "קפצתי מראש הצוק, ואז ברגע האחרון ממש, משהו הושיט יד ותפס אותי באוויר. אותו משהו הוא מה שאני מגדיר כאהבה. זה הדבר היחיד שיכול לעצור אדם בנפילתו, הדבר היחיד שבכוחו לסתור את חוקי הכבידה". אכן, מבטו של הזולת יכול להשפיע עלינו. "מופלא כמה יכול אדם אחד, שיודע מי אתה, להחזיר לך את הביטחון העצמי", כתב חתן פרס ישראל – הסופר נתן שחם. אך המצב של בני ישראל היה קשה יותר. משה לא יכול היה לסייע להם. הם היו זקוקים ליותר ממבט אוהב ומאמין על מנת לנפץ את שלשלאות הלא-מודע המכשיל והמייאש. בני ישראל זקוקים להשראה. וכאן מגיעה העצה הטיפולית שמקבל משה: "בא אל פרעה". ננסה להבינה.

ו. רבים מבקשים לענות על שאלת הבחירה החופשית של פרעה: "ויחזק ה' את לב פרעה ולא שילח את בני ישראל מארצו". כיצד ניתן להעניש את פרעה אם פעל באופן דטרמיניסטי? ישנו הפירוש המבקש לטעון כי בתחילה "ויחזק לב פרעה" – כלומר, בשלב הראשון פרעה בחר להקשות את ליבו מרצונו. בהמשך, כתוצאה מהחלטותיו שנעשו מבחירה או כעונש עליהן, ניטלה ממנו חירות המחשבה. הוא השתעבד והתמכר לעקשנותו. רק לבסוף, לאחר עשרת המכות, פרעה עובר מעין התפכחות, ומשלח את בני ישראל. הוא נענה לסלוגן שמשה חזר והטיח בו – "שלח את עמי". המילים נאמרו לפרעה, אך למעשה נועדו בעקיפין לבניית רוחם של בני ישראל.

ז. הרפלקציה על המהלך שעבר פרעה, אִפשרה לבני ישראל להתבונן אל תוך עצמם ולגלות כי ייתכן ותהליך דומה קרה גם להם. הם הבינו שהם איבדו את הרצון עד שכבר לא יכלו להאמין בעצמם גם אם רצו. משה לא היה מצליח לעשות זאת באופן ישיר. דווקא באמצעות גורם זר ועוין שדחק אותם לפינה, בני ישראל נזכרו כי "העצמי האמיתי" שלהם, במושגיו של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, הוא אינו זה המשועבד וחסר המעוף, אלא זה המלא חיים, השואף לחירות, לעצמאות ולחיוניות. כעת הם בתודעת גאולה.

ח. "אדם צריך שתהיה לו אמונה בעצמו", כתב רבי נחמן. לרוב, האדם קונה ביטחון עצמי באמצעות ילדות בריאה או באמצעות מאבק פסיכולוגי קשוח לאורך חייו. מי שלא זכה לילדות מעצימה, ישוב ויחפש בבגרותו אשרור חיצוני לעצמיותו, לעיתים באופן אובססיבי תוך הלקאה עצמית. עם ישראל, מראשיתו, היה למוד כאב, שעבוד ורדיפות. 'ילדות בריאה', לא הייתה לו. ייתכן שמעולם לא למד באופן טבעי לסמוך על עצמו או להרגיש ראוי. מעולם לא הרגיש ביטחון מלא בצדקת הדרך. גם היום, תוך כדי מכות נוראיות, הדימוי העצמי של עם ישראל אינו תמיד איתן. במצב כזה, דווקא טלטלה חיצונית המבקשת לערער על מוסריותו, על הערכים הבסיסיים שלו, יכולה לעורר אותו, לאחד אותו, ולסייע לו לגלות בעצמו את פנימיותו העוצמתית והנכונה. "את האני שלנו נבקש", כך שאף, הרב קוק, "את עצמנו נבקש ונמצא".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.