אפרת מור: "כלל ישראל חשוב לי לא פחות מהבן שלי, לא מוכנה שישחררו מחבלים בשבילו"

יום לאחר שאפרת וצביקה מור התבשרו כי בנם הבכור, איתן, נחטף לעזה, התקיים טקס הפדיון של הנכד הראשון שלהם. על הפדיון הם חלמו ותכננו זמן רב מראש, ותכננו לחגוג בגדול. "אני בת לוי, ולכן לא חוויתי אירועים כאלו מעולם. המעמד הזה מול כהן ריגש אותי מאוד", מתארת אפרת. מצד שני, היא נזכרת איך בסוף הם חגגו בלעדיו, בטקס מצומצם, כשמשם נסעו נואשים לנסות להמשיך בניסיונות ההצלה והבירורים אחריו. המילים 'פדיון הבן' מציפות ומזכירות לה את המושג 'פדיון שבויים': "לחשוב שאיתן לא זוכה להיות איתנו, להכיל את השמחה הגדולה לצד הדאגה הגדולה. הוא מאוד חיכה להיות דוד, הוא היה בברית ואפילו בא לבקר אותו בבית החולים כשהוא רק נולד".

איתן, בן 23, היה מאבטח במסיבה בנובה, יחד עם חברו מקריית ארבע, אליקים ליבמן. כשהתופת החלה, יכלו שניהם בקלות לברוח ולהציל את עצמם, אבל הם בחרו להישאר בשטח האש ולנסות להציל אנשים וגם גופות של בנות שנתקלו בהן, כדי שלא יחטפו אותן או יתעללו בהן. בסופו של דבר, נחטפו גם הם בידי מחבלים.

מתי אתם שומעים ומבינים לראשונה על המצב של איתן?

"האמת שבכלל לא ידענו שאיתן נמצא בדרום. חשבנו שהוא נמצא בדירה שלו בנחלאות, שהוא שכר עם שותף. דיברנו איתו רבע שעה לפני החג, והוא סיפר לבעלי מה הוא בישל לשבת, הוא מאוד אוהב לבשל, וסגרנו את הטלפון כרגיל. כשבאתי לבית הכנסת למחרת בבוקר, להקפות, ראיתי נשים שקוראות תהילים בדאגה. בהמשך גייסו אנשים מבית הכנסת, והיו שמועות על מה שקורה, על חדירת מחבלים, אבל לא הבנו את היקף האירוע, ולרגע לא שיערתי שזה קשור אליי באופן אישי.

"הלכתי לנוח, והתעוררתי ב-16.30 אחר הצהריים לקול רטט הטלפון של בעלי. להפתעתי, אני רואה על הצג את המספר של אחיו. היה ממש מוזר שהוא מתקשר ככה באמצע השבת, כשהוא יודע שאנחנו שומרים ולא נענה לו. ניגשתי לבעלי, ושאלתי אותו מהר מה לעשות, והוא אמר שלא מדובר בפיקוח נפש ולא עונים. במוצאי החג, גיסי השני מתקשר ושואל אם היה לנו קשר עם איתן, והוא מבין שאנחנו בכלל לא יודעים שהוא שם. התברר שאיתן התקשר אליו ב-7:30 בבוקר וביקש עזרה. הוא ראה את המצב שם ולא הצליח להזעיק עזרה, וביקש ממנו שינסה בעצמו, ואז נגמרה לו הסוללה. לכן הם התקשרו אלינו בשבת, כי הם ממש דאגו לו, ורצו לדעת אם הוא לפחות יצר איתנו קשר.

"ואז התחיל מצב מטורף. הלכנו למשטרה להגיש דו"ח נעדר, בעלי מסר גם דגימת ד.נ.א., ועברנו עשרה ימים ארוכים וקשים. צפינו בכל מיני סרטונים קשים של החמאס, רק כדי לראות אם הוא מופיע בהם. במקביל, גיס שלי שקשור לזק"א ניסה לברר אצלם. התקשרנו גם לבתי חולים לשאול אם הוא במקרה הגיע אליהם. חוסר הוודאות היה ממש מטלטל.

"גם הצורה שבה הודיעו לנו שהוא חטוף הייתה סאגה בפני עצמה. יום אחד נציג מטעם גל הירש, הממונה על נעדרים וחטופים, התקשר אלינו ואמר שיש לו מידע חדש לגבי איתן, ושהוא רוצה להיפגש איתנו. לנו היה ברור שרוצים להודיע לנו משהו. הסתמסתי עם העובדת הסוציאלית שטיפלה בנו מהרווחה, והיא אמרה שהיא יודעת על כך ושהיא מצטרפת אליהם, ואנחנו היינו בטוחים שבאים להודיע לנו על הגרוע מכל. שלחנו את הילדות הקטנות מהבית, שלא יהיו ברגע כל כך קשה, לקחנו 'רסקיו' להרגעה, החזקנו ידיים כולנו, ובכינו בלי סוף. זה היה יום אחרי הפדיון של הנכד הבכור שלי, באירוע שגם ככה היה ממש טעון כי איתן לא היה בו וכל כך חיכה לו. בסוף, לעומת מה שחשבנו, הייתה לנו הקלה גדולה לדעת שהוא חטוף ולא נרצח.

"נכנסנו לתקופה מטלטלת, אבל שונה. אנחנו חיים בחוסר ודאות קשה. אבל מצד שני, יש חסד מאוד גדול שאנחנו מקבלים מדי פעם אותות חיים מאיתן, שהם לא יכולים לפרט עליהם אבל רק אומרים לנו שהם יודעים שהוא בחיים. אנחנו כל פעם מתרגשים מחדש, וזה חסד, כי יש משפחות שלא מקבלות שום אות חיים, ואני מעריצה אותן. יש משפחות אופטימיות שמדברות רק תקווה ואמונה בקב"ה, למרות שאין להן שום מידע. בכלל, אני ממש מרגישה שמאז שהבן שלי נחטף, אני הרבה יותר קרובה לריבונו של עולם, כי זה כל כך מטלטל שברור לי שזה חייב להיות מדויק, אין אפשרות אחרת. ואנחנו רואים כל הזמן הרבה חסדים בדרך. הלידה של הנכד לפני החטיפה, למשל, זה חסד עצום. הבת שלי ובעלה גרו אצלנו בבית מעל חודש, וזו הייתה פשוט שמחה. זה קרקע אותי, זה חייב אותי לפעול ולדאוג להם. עכשיו היא גרה פה לידינו, ובכל פעם שהקצין אומר שהוא מגיע הם מצטרפים לשיחה.

"בניגוד לקולות אחרים שנשמעים, של טענות וכעסים כלפי המדינה וגורמים שונים שקשורים לחטופים, אני חושבת שחשוב לציין שדואגים לנו מכף רגל ועד ראש. הקצין טורח ובא כל פעם שיש התפתחות או שיש לו משהו חדש להגיד, וגם כשלא – רק כדי לראות מה שלומנו. השבוע, למשל, הוא היה בקריית ארבע, וביקש להגיע אפילו שאין לו חדש, וממש הערכתי את זה. אנחנו מרגישים שיש לנו גב, שאנחנו מוקפים באנשים מאוד מקצועיים, שעוטפים מכל הכיוונים. אפילו הביורוקרטיה נחסכת מאיתנו, גם בקופת חולים וגם במשרדי ממשלה עוזרים לי ברמות של להקדים תור אם אני צריכה. זה כל כך מקל בדברים שאין לך ראש אליהם. אין מילים על הטיפול שלהם, הוא מאוד משמעותי".

"לא רוצים שישחררו מחבלים בשביל הבן שלנו"

בזמן שרוב משפחות החטופים מנהלות מאבק תקשורתי נרחב במטרה להפעיל לחצים לשחרור החטופים, בני משפחת מור נוקטים בגישה הפוכה. הם מסרבים בכל תוקף לשחרור מחבלים תמורת חזרתו של איתן, ויהי מה. "שלא יובן אחרת, ממש קשה לי שהבן שלי חטוף", אומרת אפרת, "אבל יש את השכל ויש את הרגש. ברגש, אנחנו רוצים כולנו עכשיו ללכת לעזה ולהוציא אותו, ודמעות נשפכות פה עליו בלי סוף. אבל מבחינתי כלל ישראל זה גם הילדים שלי, וגם להם אני דואגת. הבן שלי אמר לי: 'זה כמו שאחרי שישחררו את איתן בעסקה, מחבל ששוחרר בעסקה שלו ירצח אותו, או נכד שלי'. הרגשנו שזה מדבר ונוגע לכולנו. מעבר לכך שזה מחליש אותנו כמדינת ישראל, כשאנחנו עסוקים בהתמקחות על החטופים. כל ההתנהלות הזאת, של ההתרפסות מול גוף טרור, עצוב שזה מצב שעדיין קיים. אנחנו אחרים, יש לנו מדינה וצבא, ולצערנו היינו צריכים לחטוף את הכאפה הזו מבורא עולם, אבל מתוכה ומתוך היום הקשה הזה צמחו דברים גם מדהימים ומרגשים".

איך אתם מתמודדים עם כעס של משפחות חטופים והאשמות כלפיכם?

"לי יותר קל. אני קוראת לפעמים דברים שקשה לי לקרוא, אבל אני יותר בבית עם הבנות הקטנות שלי, פחות באופי שלי לצאת ולדבר. עד לא מזמן הייתי אנונימית לחלוטין, ובעל כורחי אני מתפרסמת היום. צביקה בעלי הוא 'שר החוץ' בינינו, ולכן הוא מי שסופג את רוב ההאשמות. בעיתון 'הארץ' קראתי לא מזמן האשמה של אבא של חטוף אחר שבעלי מפקיר את הבן שלנו. אי אפשר לשפוט אותם, הם לא גדלו כמו שבעלי גדל, בישיבות, במחשבה על הכלל. זה לא באשמתם, זו תרבות המערב.

"מנגד, חשוב לי מאוד להגיד איזה חיבוק אנחנו מקבלים מעם ישראל. לא רק בארץ, גם בתפוצות. כל הזמן טלפונים והודעות, מכל העולם. אחד הרבנים אמר לי: 'הבן שלכם הוא כבר לא הבן הפרטי שלכם, הוא הבן של כלל ישראל'. אנשים שבכלל לא מכירים אותו או אותנו מקבלים על עצמם דברים להצלתו, אפילו ילדים, רק כי הסיפור שלו נגע בהם, ואני בטוחה שזה קרה לעוד הרבה משפחות של חטופים, אנחנו מרגישים שכולם איתנו. לפעמים נשים מדברות איתי ובוכות על הבן שלי, ואני זו שמנחמת אותן".

כשאתם יוצאים בהצהרות שאתם לא מוכנים שישחררו את איתן תמורת מחבלים, מעבר לכך שזה הרואי ברמות שאי אפשר לתאר, האם את לא מפחדת שאתם חורצים את גורלו בלי לדעת מה הוא עצמו באמת רוצה?

"אנחנו יודעים שהבן שלנו לא חושב אחרת, כי לפני כמה חודשים בשולחן שבת איכשהו הנושא עלה. אולי דיברנו על גלעד שליט, אני לא בדיוק זוכרת. ואז איתן אמר מפורשות: 'אם היו חוטפים אותי, לא הייתי מסכים שישחררו אותי תמורת מחבלים'. אנחנו לא זכרנו את זה, אבל אחד הבנים שלנו זכר והזכיר לנו. איתן מאוד ימני בדעותיו, היה לו מאוד ברור שאותו לא משחררים תמורת מחבלים, והוא כנראה גם ידע למה, כי זה מעלה את המחיר ומזמין את האירוע הבא".

אתם בעצם נגד כל הקמפיין שמנהלות משפחות החטופים. מבחינתכם, מה כן צריך ואפשר לעשות למען החטופים?

"קודם כל, צביקה הקים עם אנשים טובים את 'פורום תקווה', פורום עם אנשים שסבורים כמונו, שהמוטו שלהם הוא שככל שנילחם בחמאס – הוא יידחק לפינה, לשחרר חטופים. צביקה מעביר עכשיו הרצאות בכל הארץ, ומקבל מלא הודעות על כך שהתמיכה הזאת נותנת לחיילים כוחות. הוא אמר לי כבר כמה פעמים: 'כל החיים שלי היו הכנה לימים האלה'. נשים באו ואמרו לי שהן לא יכלו לתפקד בהתחלה, ורק אחרי שהן שמעו את השיחה של בעלי הן קיבלו כוח.

"אין מקום עכשיו לדיבורים מחלישים ומאשימים ולקריאות להעמיד לדין. ברור לי שיום אחד יבואו חשבון על מה בדיוק קרה שם, אבל עכשיו זמן חירום ואנחנו צריכים לגבות את הממשלה שלנו. אנחנו נגד הורדת האינטנסיביות של הלחימה. יש לנו עוצמה וחיילים עם אור בעיניים, מלאי מוטיבציה, שרוצים לכבוש את רצועת עזה ולהתיישב שם. לצערי, כמה מהמנהיגים שלנו לא בדעה הזאת, ואני מקווה שיתפכחו ויבינו שרק אם ניקח להם את עזה הם יתעוררו. אנחנו לא הזויים, אנחנו נקודה אחת על הציר של ההיסטוריה של עם ישראל, וברור לי שעזה עוד תיושב. זה נורא מתסכל ואתה מרגיש חוסר אונים, כי עזה היא שלנו, ואתה רוצה להראות לאויב שאתה לא נכנע, אבל אתה מבין שזה עניין של תהליכים. ושוב, גם כאן הכל מדויק מלמעלה, אנחנו לא יכולים לדעת מה השם מתכנן".

מה נותן לך כוח בתוך כל המצב?

"יש כמה מישורים לענות על השאלה הזאת. קודם כל זו אמונה בבורא עולם. אני מרגישה שהאמונה שלי כל כך התחזקה מאז שאיתן נחטף. כשאני יודעת שהכל מדויק, זה נותן לי כוח. דבר שני, המעשה ההרואי שאיתן עשה ביחד עם אליקים, זה ממש מחזק אותי. אני במקומו הייתי בורחת, וזה שהוא התעקש לחזור ולהוציא גופות של בנות כדי שלא יתעללו בהן או יחטפו אותן – זה מדהים בעיניי. גם העובדה שיש לי משפחה ובנות קטנות לטפל בהן – מחזקת אותי להמשיך. קיבלנו על עצמנו לקחת את זה ממקום אחר של אופטימיות ואמונה. יש רגעים של משבר, חוסר אונים וייאוש, ודאגה של כמה זמן עוד ייקח, ומה אם ייקח שנים, או שחלילה לא ישחררו אותם בכלל. המחשבה הזו מתגנבת ללב הרבה פעמים, אנחנו אנושיים. לפעמים אני עובדת על עצמי להתנתק ולהדחיק כדי לשרוד, זה גם שומר עליי".

מה זה עושה לדעת שיש עוד משפחה שמתמודדת בדיוק עם מה שאתם מתמודדים איתו, והיא גם מקריית ארבע?

"את משפחת ליבמן הכרנו קודם, אבל לא היינו בקשר קרוב. הבנים היו חברים עוד קודם, ויצא לנו לדבר מדי פעם, אבל אין ספק שמאז התקרבנו מאוד, כי זו סיטואציה שאף אחד לא התנסה בה, ופתאום יש לך שותפים לצרה ולרגשות. די מזמן הזמנתי סדנת כתיבה לבנות של שתי המשפחות והיה מאוד משמעותי, וגם פלייבק טיפולי של גברים שאפילו צביקה יצא ממנו נפעם ממש, וזה היה ממש חזק. גילינו בינתיים שאנחנו סגנון דומה בכל מיני דברים, ואין ספק שזה כמו 'מיני קבוצת תמיכה'. אני אישית מאוד מתחזקת מזה, כי יש לי קשר רק עם אבישג ליבמן, אמא של אליקים, ולא עם אימהות אחרות של חטופים. אנחנו מחליפות רגשות, חוויות, ומדי פעם יוצאות יחד להפרשות חלה. אני לא מרבה לצאת הרבה מהבית מאז מה שקרה, אבל מדי פעם".

את יכולה לספר על נקודה טובה חזקה שיש באיתן, שהיא ממש בולטת?

"כיבוד ההורים אצלו היה הכי דומיננטי. הוא לא היה מגיע הביתה המון, אבל כשהוא היה מגיע הוא היה אומר: 'אמא, עכשיו את יושבת', ומתקתק את הבית, מבשל ומנקה. תמיד התפעלתי מהרגישות שלו. לפעמים הוא היה גמור בעצמו, ובכל זאת הוא לא נתן לי לעבוד, ותמיד החמיא על האוכל. כשעברתי איזשהו ניתוח בקיץ האחרון, הוא בא וישב איתי שם כמה שעות ודאג לי, והרגשתי איזה מין בן בכור מדהים יש לי, זה נורא ריגש אותי. בכלל, הוא עבר עם עצמו הרבה תהליכים מעוררי השתאות, והתקדם בהתפתחות אישית ועבודה על המידות, שאני כל הזמן אמרתי לו שאני מעריצה אותו".

בעקבות חטיפתו של איתן, החליטו בני משפחת מור בתקופה האחרונה לצאת ביוזמה מיוחדת, להקמת בית כנסת לזכותו ולהצלתו. "אנחנו רוצים לבנות מבנה של בית כנסת פה בשכונה. אומנם מתקופת הקורונה יש בית כנסת, שבעלי הוא בין המקימים שלו, אבל לצערנו אין לו מבנה קבוע. עד לא מזמן הוא היה באוהל, ואנחנו רוצים לבנות משהו מאוד מושקע, שימשיך את שיעורי התורה שמתקיימים, והקידוש הקהילתי בכל שבת.

"האמת שהיוזמה לא חדשה, היא עוד מלפני שאיתן נחטף. בראש השנה, כשהוא אכל אצלנו סעודת חג, הוא זרק משהו על זה שהוא העביר אלף שקלים לבעלי עבור בית הכנסת, ונורא התרגשתי, כי ידעתי שמדובר בסכום מאוד גדול ביחס למה שהוא מרוויח. אחרי שהוא נחטף, חשבתי על זה שהתרומה של איתן היא קריאת הכיוון לבית הכנסת שאנחנו רוצים שייקרא לזכותו. בעיניי בית הכנסת מאוד מחבר, וגם מקל על הרבה אנשים. מגיעות לכאן, למשל, נשים בהיריון, וגם מגיע אדם מוגבל על קלנועית. החלום שלי הוא שאיתן יזכה לברך בבית הכנסת ברכת הגומל כשהוא יחזור. לגבי סעודת ההודיה, יש לנו כבר תפריט. כבר בחודש הראשון לחטיפה חשבנו על כך. אנחנו יודעים מה הבנים אוהבים: נכין אוכל בשרי, מושקע. השכנה שלנו כבר התנדבה להכין את הקינוחים".

אפרת מור התארחה לריאיון אישי בתוכניתה של מורן קורס, "לא מובן מאליו". הפרק המלא ישודר בקרוב