פרשת בא: מדוע מניחים תפילין על היד החלשה? על אהבת ה' לבניו

בסוף פרשת בא, אחרי מכת בכורות, מצווה התורה על מצוות תפילין: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת השם בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ השם מִמִּצְרָיִם" (י"ג, ט')... "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ השם מִמִּצְרָיִם" (י"ג, ט"ז).

התפילין הן אות וזיכרון ליציאת מצרים. מה ההבדל בין אות לזיכרון? אות מסמן על העתיד, על משהו שעתיד להיות, ואילו זיכרון הוא על העבר. התפילין – הן אות וסימן על העתיד, באמצעות זיכרון העבר ("משך חכמה" בפרשתנו). נבאר את הדברים ונראה כיצד הם אקטואליים לכולנו.

התפילין הן זיכרון לעיקרי הדעות שהשיגו אבותינו במצרים. עשר המכות וכל הניסים שנלוו ליציאת בני ישראל ממצרים, הביאו את אבותינו לדרגה גבוהה בידיעת מציאות השם בעולם, בהשגחת השם ובכל ענייני השכר והעונש. אבותינו חוו אמונה "חושית", ואת מה שהם ידעו אנחנו צריכים לזכור כל הזמן, והזיכרון הזה מביא גם אותנו לידיעה.

הזיכרון של ניסי העבר גורם לנו לא להתייאש מגאולה עתידית, כללית ופרטית, גם אם כרגע אנחנו מוקפים בצרות, ולחיות עם תקווה תמידית לעתיד מצוין ולגאולה שלימה. במצרים, הקדוש ברוך הוא גאל את אבותינו למרות שהם היו בתכלית השפלות מבחינה גשמית ורוחנית, שהרי באותה נקודת זמן טרם ניתנה התורה, ובכל זאת הקדוש ברוך הוא שמר בריתו לאבות הקדושים והוא גאל את עם ישראל גוי מקרב גוי, כך גם היום – "לא ישכח השם עמו ויביאם לתכלית מועיל לעת קץ" (לשון ה"משך חכמה"). גם אם מצבנו ברוחניות לא מזהיר, נאמין ונקווה לגאולה עתידה כשם שהיה במצרים.

"כי בידיעת עיקרי הדת ואשר הושגו לקדמונינו, הוא זיכרון על עיקרי הדעות שהשיגו על ידי יציאת מצרים בהשגחה וביחס עימנו בפרט ובשכר ועונש... לבלי התייאש מן התקווה העתידה... כי יוסיף השם לגאול עמו. הוא עניין יציאת מצרים, שהוציאם בהיותם בתכלית השפלות במצב הגשמי והעדר מעלות החכמה והרוחני, ובכל זאת שמר בריתו וגאלם גוי מקרב גוי, וזה אות כי לא ישכח השם עמו ויביאם לתכלית מועיל לעת קץ..." ("משך חכמה" בפרשתנו).

לפי זה, מסביר ה"משך חכמה" דבר נפלא. נשים לב שהתורה כותבת: "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה", "ידכה" ולא "ידך". מדוע?

התלמוד במסכת מנחות (לז ע"א) כותב, שיש להניח תפילין על היד החלשה (אצל רוב האנשים – יד שמאל). המקור לכך הוא המילה: "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה", "ידכה" לשון נקבה, הכוונה ליד החלשה, ליד ה"כהה" (רש"י שם). מדוע יש להניח תפילין דווקא על היד החלשה? מה משמעות העניין?

"וזה והיה לאות על ידכה, יד כהה, רצה לומר, כשתתמוטט ידן של ישראל שיקוו אל הנועד על יד נביאיו, ולזיכרון בין עיניך הוא בעלות על הרעיון התבוננות וההתפלספות לתור להרהר על אמיתיות המקובלות, אז אותן אשר לא היו בדמיון והיו בפרסום גדול, יהיו לזיכרון כי הקבלה אמיתית... והוא לקוות אל העתיד בהיותם במצב העוני והשפלות כי בוא נבוא אל המטרה הרצויה".

כלומר, האות הוא על העתיד, שבכל פעם שידם של ישראל תהיה חלשה, כשהם ירגישו חסרי אונים, עליהם לזכור את מה שאבותינו ידעו במצרים, שבורא עולם מסוגל להושיע בכל מצב. לכן אנחנו מניחים תפילין על היד החלשה, כי זה הרעיון – לחזק את בני ישראל ואת כל יהודי ויהודי מידי יום, שבכוחו של השם לחזק את הכל, ויד חזקה יש אחת – ידו של הקדוש ברוך הוא: "וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל" (דברי הימים א', כ"ט, י"ב).

נראה רעיון נוסף.

אחד ההבדלים בין תפילין של יד לתפילין של ראש הוא שתפילין של ראש מחולקות לארבעה בתים נפרדים, ובתוך כל בית מונח קלף בודד עם אחת מארבע הפרשיות של התפילין ("קדש", "והיה כי יביאך", "שמע", "והיה אם שמוע"), ואילו בתפילין של יד, כל הפרשות כתובות בקלף אחד שמונח בבית אחד.

ה"משך חכמה" מבאר את משמעות ההבדל.

ישנו פסוק: "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (מלכים א', ט', ג'). "עיני" – הכוונה להשגחת הבורא על בני האדם, ו"לבי" – הכוונה לאהבת הבורא את בני האדם. ביחס להשגחה, יש כמה "רמות" להשגחת הבורא, שהרי ידוע שהבורא משגיח על האדם לפי ערך מעלתו, ויש השגחה פרטית ויש השגחה כללית. ככל שאדם מחובר יותר לבוראו, כך בוראו משגיח עליו באופן מדוקדק יותר (מורה נבוכים חלק ג', י"ח. הנושא כמובן עמוק, ואין כאן המקום להרחיב), ולכן תפילין של ראש, המסמלות את השגחת הבורא על בניו, מחולקות לארבעה חלקים (עיין שם מדוע דווקא ארבעה). לעומת זאת, ביחס לאהבת השם את עמו, אין חלוקה, שהרי הקדוש ברוך הוא אוהב את בניו באופן שווה, ולכן התפילין של יד, המכוונות כנגד הלב, מונחות בבית אחד, שהרי אהבת הבורא לבניו שווה היא.