"הרופאים לא האמינו שאזיז ידיים ורגליים. אני נס מהלך"

הרגע הזה שבו מצא את עצמו רמי אשר שרוע על הקרקע, לצד הקורקינט החשמלי, כשהוא לא מסוגל להניע את ידיו ורגליו, היה אחד המפחידים בחייו. זה קרה בחול המועד סוכות בשנה שעברה. רמי רצה בסך הכל לקיים את הבטחתו ולקחת את ילדיו לטיול על קורקינט חשמלי. "יש לי בנות תאומות שהיו אז בנות 11 ובן גדול יותר. מכיוון שילדות בגילן של בנותיי לא יכולות לנסוע לבד על קורקינט חשמלי, הרכיב בני הבכור בת אחת ואילו אני הרכבתי את הבת השנייה". הוא מפרט.

הם נסעו בשביל האופניים בטיילת שבעיר אלעד, במרחק דקות ספורות מביתם. "לא היה מדובר בפעילות אקסטרים נועזת, אלא בנסיעה פשוטה", הוא מדגיש. אלא שאת סופה של הנסיעה הפשוטה הזו, איש לא יכול היה לשער, גם לא את מה שיתרחש בעקבותיה.

מתפלל לניסים

"עד עכשיו אני לא יודע איך זה קרה", אומר רמי, "אבל פתאום הקורקינט נעצר, אני הועפתי לצד שמאל ובתי לצד ימין. אמנם הייתי עם קסדה, אך חששתי ממכה בראש, אז כנראה עשיתי תנועה לא נכונה כאשר הרמתי את הראש כלפי מעלה, כך שעמוד השדרה היה זה שספג את המכה החזקה מהקרקע".

התוצאה הייתה ברגע הראשון מפתיעה וברגע השני מפחידה. "ציפיתי לכאב חזק, אבל לא כאב לי כלל", מספר רמי, "פתאום הרגשתי שאני מאבד את התחושה בידיים וברגליים. ניסיתי להזיז את היד כדי להוציא את הסלולארי מהכיס ולא הצלחתי. זה היה מלחיץ מאוד. כך שכבתי על הבטן, עם ראש למעלה, מנסה שוב ושוב להתרומם, אבל לא מסוגל. צעקתי לבן שלי שיוציא את הסלולארי מהכיס שלי ויתקשר למד"א, ובינתיים חשבתי על כך שהבנות שלי רואות הכל, ומי יודע איזו טראומה נגרמת להן".

מאותו רגע התרחשו הדברים במהירות. רמי פונה אל האמבולנס שהגיע למקום, אשתו הצטרפה אליו, וכך הוא פונה במהירות לבית החולים. "זה היה יום שישי בצהריים, חול המועד סוכות", מציין רמי, "מיותר לציין את הלחץ וחוסר האונים, כשששת ילדינו נשארו לבד בבית, ואשתי ואני מבינים שהמצב לא קל כלל".

היית בהכרה במשך כל זמן הפינוי?

"במשך כל הנסיעה באמבולנס הייתי בהכרה ושאלתי שוב ושוב מה שלום הבת שלי. זה בעיקר מה שהעסיק אותי, כי חששתי מכך שגם היא נפגעה. כולם הרגיעו אותי ואמרו לי שהיא בסדר. גם בכניסה לבית החולים הייתי עדיין בהכרה, אבל כשהכניסו אותי לבדיקת MRI אמרתי לרופאים שאני מרגיש שאין לי אוויר, ומאותו רגע הרדימו והנשימו אותי. עברתי ניתוח מורכב בגב בו הרופאים תקנו את החוליות שנפגעו בעמוד השדרה, אך לא היו אופטימיים לגבי חזרתו לתפקוד מלא. הכינו את אשתי לכך שאסבול מנכות במשך כל חיי".

במשך שלושה שבועות שכב רמי מורדם ומונשם בטיפול נמרץ. "רק בתחילת חודש חשוון פתחתי לראשונה את העיניים", הוא מספר, "זיהיתי מיד את אשתי ואת ההורים שלי, אבל בגלל החיבור להנשמה לא יכולתי לדבר. זה היה אחד הדברים הקשים ביותר, כי תקשרתי רק באמצעות השפתיים, אשתי התאמצה מאוד והצליחה איכשהו להבין אותי, כך גם אמא שלי. אבל כל האחרים לא הבינו מילה. יכולתי לבקש מהצוות עשר פעמים: 'תסדרו לי את הכרית', ואף אחד לא הבין".

מה עבר לך בראש באותו זמן?

"בהתחלה צצו הרבה מחשבות, ובעיקר לא ידעתי להסביר לעצמי מה קרה פה. הרי בסך הכל רציתי לעשות טוב לילדים שלי, זה לא שניסיתי להסתכן או שמתחתי את הגבול. מכיוון שהיה מדובר בתאונה עצמית לא היה לי אפילו את מי להאשים, והמחשבות נעו כל הזמן סביב השאלה: 'למה זה קרה לי?' לקח זמן עד שהצלחתי באמת לחיות עם ההבנה שמדובר בחשבונות שמיים, ואין צורך לנסות להבין אותם כיוון שלעולם לא נדע באמת את משמעותם".

ניסים במחלקה

באחד הימים בטיפול נמרץ הגיעה לרמי קלינאית תקשורת וחיברה לו דיבורית מיוחדת, מה שאפשר לו לראשונה לדבר כאחד האדם. "זה היה עבורי יום גדול במיוחד", הוא מציין, "פתאום למדתי להעריך את הפעולה הפשוטה ביותר – הנה, אני יכול לדבר".

ההתאוששות המשיכה והתקדמה בהדרגה. רמי עזב את טיפול נמרץ והועבר למחלקה רגילה, ומשם לטיפולי שיקום. בתחילה היה זה שיקום נשימתי, כדי שיוכל להיגמל ממכונת ההנשמה, ולאחר מכן שיקום נוירולוגי, מתוך מטרה לתת לו את מירב הכלים כדי שיוכל לשוב לתפקד כאדם בריא. "עם הזמן התברר לכולם שבניסי ניסים הפגיעה בעמוד השדרה היא חלקית ולא מלאה, אבל עדיין אף אחד לא ידע לומר מה יהיה מצבי בסופו של דבר. הייתי מרותק לכיסא גלגלים, מבלי לדעת אם יבוא יום בו אחזור ללכת", הוא מתאר בכאב.

עבודת השיקום הייתה תובענית ודרשה ממנו מאמצים רבים ותרגול יומיומי. "אבל היו גם תוצאות", הוא אומר בסיפוק. "בניגוד למה שחזו הרופאים, התחילו התנועות לחזור לידיים ולרגליים. בתחילה הייתה זו יד שמאל, אחר כך יד ימין, ואז הגיעו גם הרגליים. אמנם התפקוד שלהן חלקי מאוד, ועד היום אני על כיסא גלגלים, אבל ההתקדמות היא הרבה מעבר לכל הציפיות, ואני מודה על כך בכל יום ויום".

אי אפשר שלא לשאול: מה נתן לך כוח לאורך כל התקופה הקשה?

"קודם כל התקווה והאמונה בבורא עולם. התפללתי כל הזמן והאמנתי שהכל יהיה בסדר. במשך כל התקופה גם זכיתי להתברך מתלמידי חכמים. קיבלתי ברכה מיוחדת מאוד מרבי דוד אבוחצירה, גם הרב בעדני ברך אותי כשבועיים בלבד לפני פטירתו, הרב פנגר ביקר אותי ועודד מאוד, ובאחד הימים שהייתי בשיקום פגשתי את הרבנים לבית משפחת לאו – הרב הראשי דוד לאו, ואביו הרב ישראל מאיר שליט"א. ניצלתי את ההזדמנות כדי לבקש מהם ברכה. הם התעניינו מה קרה לי וכששמעו את הסיפור, הגיב הרב לאו הבן: 'עשית משהו טוב לילדים שלך, והקב"ה יעשה שאף פעם לא תפסיד מזה'. לאחר מכן אביו ברך אותי מכל הלב, וכשסיים את הברכה הוא הסתובב ואמר: 'אבל צריך הרבה סבלנות'.

"אבל הרגע המרגש ביותר היה כשחזרתי הביתה", מציין רמי, "אמנם גם במהלך תקופת האשפוז פגשתי את הילדים והם באו לבקר אותי, אבל כשאתה חוזר לבית שלך זה משהו אחר. מאותו רגע קיבלתי דחף ענק וכוחות עצומים כדי להתקדם הלאה. לפני כמה חודשים ערכו לכבודי בקהילה כנס חיזוק גדול, לגברים ולנשים, קראו שם תהילים ועין לא נשארה יבשה. מאותו רגע זכיתי לראות כמה שיפורים נוספים ומשמעותיים. אני ברוך השם ממשיך להתקדם, מפתיע את הרופאים ומייחל לרפואה שלמה ומוחלטת, בקרוב ממש".

לסיום יש לרמי בקשה מכל מי שקורא את הדברים: "תלמדו להעריך את התפקוד של הידיים והרגליים שלכם, כי זה כל כך לא מובן מאליו. כשאתם מברכים ברכות השחר, תתכוונו לכך באופן מיוחד, ופשוט תודו לבורא עולם".

אנא, הרבו בתפילות לרפואת רחמים בן אסתר, לרפואה שלמה ומוחלטת, בתוך שאר חולי ישראל