שווה סיפור: בדרך לעבודה

אני בן אדם שאוהב ללמוד, אבל בעיקר אוהב אדם ואת ה"בפנוכו" שלו. היופי הבראשיתי שיש בכל אחד מושך אותי מאוד. מגיל קטן הייתי מוצאת את עצמי עוזרת לחלשים בחברה, מתרגמת להם קודים חברתיים, נלחמת על הצדק בשבילם. כמו מגנט נמשכתי אל המתקשים, אל החינוך המיוחד, נהנית מהחברה שלהם, מאוהבת בתמימות הטהורה והזכה שלהם.

זה היה צפוי מאוד שבהזדמנות הראשונה אלמד עבודה סוציאלית. נרשמתי לאחת מהאוניברסיטאות הטובות, שם למדתי את התואר והצלחתי מאוד. במהלך הסטאז' שלי הייתי הרבה בעמותות חרדיות דווקא, משמיים. שם התחלתי להכיר את הציבור מקרוב יותר. את התואר סיימתי בממוצע גבוה עם הערכה רבה, וההמשך היה ברור - תואר שני, עובדת סוציאלית קלינית. התקבלתי בקלות והמשכתי לגרוף ציונים גבוהים, בעיקר בסטז' שלי, אותו, שוב, עשיתי בעיקר בציבור החרדי. אהבתי מאוד מאוד את הלימודים ואת העבודה, העשייה הזו הפריחה אותי ונתנה לי סיפוק אדיר, ראיתי את עצמי רק הולכת ומתעצמת בשטח הזה.

אבל אלוקים רצה אחרת.

גם אמא שלי.

לאמא שלי היה עסק גדול מאוד, שחלש על הרבה תחומים. בגדול, אמא שלי לא אהבה את הבחירה שעשיתי. היא רצתה אותי יותר בקטע "הריאלי" העסקי, ולא ב"קשקושים על נפש ורגשות". ככה היא, מחוספסת מאוד, הגיעה למה שהגיעה, בעשר אצבעות ובעבודה יוצאות דופן, וכך בטקס חלוקת התעודות היא הגיעה איתי, ורגע לאחר שהדיקן חילק לי את התעודה, במקום לאחל לי מזל טוב, היא עדכנה אותי שהיא חייבת אותי בעסק שלה, חייבת.

ואם לא הבנתם עד עכשיו, אצל אמא שלי אין "לא". זה לא קיים בשיח איתה. היא הציבה עובדה. בתחילה חשבתי שהיא בודקת גבולות, אבל כמה שעות אחר כך הבנתי שזה ממש לא עומד שם, היא מתכוונת ברצינות.

זהו.

למחרת כבר הגעתי לעסק. בתחילה הייתי ממורמרת, לא אהבתי את העבודה, אבל הזמן עשה את שלו. התחלתי ליהנות והיה גם סיפוק. הייתי אחראית בין היתר על הרכש, וכך נכנסתי לעולם של חשבונות, שכר ועוד, רחוק מאוד מאוד מהנישה שאותה למדתי ואהבתי, אבל בסייעתא דשמיא הצלחתי מאוד.

מספר שנים אחר כך, אמא שלי הודיעה לי שאני הולכת לעשות תואר במנהל עסקים, כי היא רוצה לקדם אותי בעסק, ואני חייבת ללמוד עוד כדי להצליח. היא כמובן תממן את הכל. באותו הזמן כבר הייתי מאורסת לבעלי, בדרך להקים בית בישראל. זה די קומם אותי – עכשיו באמצע החיים ללכת ולעשות תואר נוסף, זה לא הדבר הכי קל. אבל דווקא בעלי לעתיד הרגיע אותי ותמך בי. אני אוהבת מאוד ללמוד, והוא הזכיר לי את העובדה הזו, שנזק לא יהיה לי, ואחרי הכל, אני רק אצא מורווחת מכך.

אז שוב פניתי ללימודים. השקעתי בהם כמו שאני יודעת, וארבע וקצת שנים אחר כך כבר הייתי עם תואר. אמא לא אכזבה, היא קידמה אותי מיד. הפכתי לסמנכ"ל, הייתי מתחת לאמא, וזה לא דבר פשוט אצלה. היא לא עשתה הנחות לאף אחד, גם לא לי. במהלך השנים האלה התחתנתי ונולדו לי ילדים, ב"ה, ואצל אמא עבודה זו עבודה. גם אם טובת הנכדים נמצאת שם – לא התקבל שום תירוץ של "הייתי עם הילדים"... מנגד, אמא פינקה בשכר ובהטבות שונות. קבלתי שכר יפה, ואפילו יפה מאוד.

גרתי בשכונה מעורבת בירושלים. לידי היה בית יעקב, ואילו את בנותי שלחתי לבית ספר דתי מחוץ לשכונה, מה שהצריך נסיעה קצרצרה כל בוקר כדי להגיע אליו. לרוב אני הייתי זאת שלוקחת ואוספת אותם. באחד הבקרים הלחוצים, כששוב הבנתי שעם הפקקים שיש בכל בוקר בכניסה לשכונה, אני מאחרת לאמא, חשבתי לעצמי – אילו רק בית הספר שלהם היה ליד הבית... ואז, משמיים, בדיוק עברתי ליד בית יעקב הסמוך, ובאותו הרגע, פילחה את ראשי המחשבה, אולי אעביר אותם לכאן וגמרנו? דקה וחצי מהבית ואני מסודרת.

חישבתי "סיכונים". הכי הרבה הן תצטרכנה לגרוב גרביים, מה שלא הטריד אותי כלל. התעודדתי. שמתי אותן בבית הספר שלהן. בדרך עוד הספקתי לדבר עם חברתי הטובה, הלא היא מנהלת בית הספר הדתי, ולאחר מכן יצאתי במהירות אל העבודה שחיכתה לי.

בערב שיתפתי את בעלי בחשיבה שלי. הוא לא התנגד בכלל. מבחינתו לא היה כל רע בחינוך החרדי - להפך, הוא בעד. לא ממש הבנו אז עד כמה גדול השוני.

לשמחתי , זה היה כבר לקראת סוף השנה, כמה ימים אחר כך הופעתי בפתח המשרד הקטנטן והצפוף של בית יעקב, מבקשת לרשום את בנותי.

חתמתי על התקנון, שבו התחייבתי ללכת עם כיסוי ראש מלא (שגם ככה לבשתי), וגרביים.

יצאתי משם, ולרגע נבהלתי מהצעד הפזיז-כביכול שלי, מיד התקשרתי אל חברתי הטובה – המנהלת בבית הספר הדתי, חשבתי אותה לחברת אמת, אובייקטיבית, שתוכל לעזור לי לחשוב נכון. המנהלת היתה חברה טובה עוד מהנעורים. היא היתה אשת סוד שלי, לה סיפרתי את כל המועקות והקשיים, שיתפתי אותה ברצון שלי להעביר את הבנות בגלל הקושי של הנסיעה והטרטור כל בוקר. היא ממש צחקה מהמחשבה הזו, וביטלה זאת במחי יד. במבט לאחור הבנתי שהיא חשבה שזו עוד אחת מהמחשבות המיואשות שלי מהחיים, לא משהו רציני. היא סיימה את השיחה בשעשוע קל, אבל אני הייתי רצינית, מאוד, ולאחר שגם ממנה לא קיבלתי "למה לא" ברור ומשכנע, הבנתי שזו הדרך הנכונה עבורי כרגע.

חופשת הקיץ עמדה להסתיים. כבר קיבלתי את המכתב מבית יעקב שבנותי התקבלו, ואת רשימת הציוד שצריך להתאבזר בו. הלכתי לקנות להן תלבושת, גרביונים וכל מה שנצרך, כמעט הכל מחדש...

במקביל קבלתי גם מבית הספר הדתי מכתב של "ברוכות הבאות" מהמורה. באותו רגע הבנתי שהמנהלת לא הבינה את רצינות דברי. התקשרתי אליה ואמרתי לה שהבנות רשומות לבית יעקב ומתעתדות ללכת לשם, קבלתי החלטה.

היא שמעה אותי, והיה ניכר שהיא בהלם, אבל היא לא הוסיפה הרבה, והשיחה נותקה מיד.

בינתיים, בעבודה של אמא דברים קרו. גיליתי פרצה שאחד העובדים ביצע, מה שגרם לי לוויכוח רציני עם הממונה שלו, שלא הסכים עם עמדתי. התעקשתי, והדברים הגיעו לקולות קצת צורמים ולמתח בעסק. מקומי בעסק היה ברור לכולם. לפחות כך חשבתי.

אלא שבאחד הימים אמא נכנסה אלי למשרד, סגרה את הדלת והודיעה לי בלי הרבה גינונים, שהיא לא יכולה להמשיך כך, והיא החליטה להשעות אותי לאלתר מהעסק שלה. היא הודתה על מה שעשיתי עד עתה, הפרישה לי מענק עזיבה שמן במיוחד והבטיחה לסייע בכל הנדרש עד שאמצא עבודה אחרת, הייתי בהלם. כמה שניסיתי להסביר לה שהיא בחרה בצד הלא נכון, היא חשבה אחרת. טובת העסק לנגד עיניה, כך אמרה.

וכך יצאתי משם אבלה וחפוית ראש.

גם כאן בעלי התגלה במלא אצילותו. הוא ניחם ועודד אותי, אמר שאם אלוקים בחר עבורי את המסלול הזה – זה מה שטוב לי. התקשרתי לחברתי הטובה. קבענו להיפגש. בכיתי וסיפרתי לה הכל. היא כעסה איתי, וממש הבינה אותי.

לפחות כך חשבתי.

שנת הלימודים התחילה. הבנות התחילו, וראיתי אותן נהנות, מה שעזר לי להבין שעשיתי את הדבר הנכון. יום ועוד יום, ופתאום שמתי לב לתופעה מוזרה שחוזרת על עצמה: כל האימהות מבית הספר הקודם מתחמקות ממני, מתעלמות או נדות לי ברחמים.

החלטתי לברר זאת. באופן ישיר ביותר ניגשתי אל אחת מהן. הן סיפרו לי מיד שהמנהלת הסיתה את כולן נגדי, עקב כך שהעברתי את בנותי, ואף סיפרה להן את כל השתלשלות הפיטורים שלי! היא תלתה את הסיפור בזה שממש השתבשתי ויצאתי מדעתי עקב המצב.

זה היה הלם. החברה הכי טובה, שנתתי בה אמון כל כך הרבה שנים, בגדה בי כך, בצורה הכי מבזה ומשפילה. והרי בחרתי להעביר אותן הרבה לפני הפיטורים, והיא ידעה זאת, ובחרה בניצול ציני להשתמש במידע שנתתי לה – נגדי.

וכל זה כשאני באמת במצב לא פשוט... לאף אחד לא קל לקבל פיטורים, בטח לא מאמא.

הרגשתי שהסרט חוזר על עצמו – האנשים הקרובים לי, מפנים את הגב ונועצים בי כידון.

באותם ימים הכרתי את ה' יותר מכל מה שידעתי עד אז. קרבת אלוקים שחשתי היתה חזקה, לא אחת אני מתגעגעת להרגשה הזו. הייתי מתפללת אליו שיעזור לי ויתן לי את הגב החזק שלו.

ערב אחד, בעלי חזר הביתה עם פלייר של "דרושים" מאחת העמותות החשובות בציבור החרדי. הם חיפשו עו"ס קליני. הוא הציע לי לנסות. זה גם היה קרוב לבית.

הריאיון היה מרתק. הם שמעו ממני על הניסיון שלי בעסק, התלהבו – ומיד הציעו לי משרה אחרת, בכירה הרבה יותר, שהצריכה גם ידע ברכש ובעיקר תעודה, נישה שהיתה תפורה בדיוק למידותי, שהרי היתה לי תעודה של עו"ס וגם של מנהל עסקים, לא משהו שכיח.

מאז, הכל היסטוריה, נשאבתי לשם עם כל כוחותי, הנעתי תהליכים גדולים ואדירים מבחינה עסקית ובעיקר נפשית. היתה לי הזכות, בעבודתי, להכיר דמויות מפתח חשובות בציבור בחרדי. נפגשתי עם רבניות, והיתה לי הפריבילגיה לערוץ קשר ישיר וזמין איתן. הן עודדו אותי, נתנו לי דחיפה להמשיך לעשות לביתי, להתמיד עם הקו של בית יעקב, ושמחו איתי על כך שהתחזקתי בזכות הבנות שלי, שלא ויתרו (אמא, תקני מטפחת כמו של המורה...). אין לתאר כמה זכויות אספתי בעבודה הזו, הרגשתי שה' שלח אותי במיוחד כי יש לי מטרה ושליחות, וכדי לעשות אותה הייתי צריכה לעבור דבר אחד או שניים לפני כן.

סלחתי לחברתי ולו רק בגלל שידעתי שאם לא היינו "ברוגז", הייתי נשברת ומחזירה את הבנות בחזרה אליה. אני מודה לאמא שלי כל יום על שנתנה לי את הניסיון שעזר לי כל כך, ואת הבעיטה החוצה שהחזירה אותי לאיפה שאני באמת צריכה להיות.

ובעיקר מודה לה', כי הנחת שאני רואה מבנותי היא עצומה. הן השתלבו הכי טוב שאפשר, בסמינרים הכי טובים, ובעיקר – כולן ללא יוצא מן הכלל זכו להקים בית של תורה. חתני אברכים, תלמידי חכמים, ועל זה גאוותי.

אבא, תודה רבה!