רותי לקס: "אנשים חושבים שאם הם נולדו רגישים במיוחד, נגזר עליהם לסבול"

יש רגעים בחיים שנחשבים רגעים מכוננים. רגעים של גילוי שמשנה משמעותית את החיים. כזה היה הרגע הזה עבור שירה (שם בדוי), בת 30, כשגילתה לראשונה כי לסך התסמינים שהיא מתמודדת איתם יש שם ואבחנה ברורה. "מגיל צעיר נחשבתי לילדה הרבה יותר רגישה ובכיינית מילדים אחרים", היא מתארת. "אני זוכרת שבאירועים משפחתיים, למשל, תמיד נצמדתי לאמא שלי, כי לא יכולתי לשאת את ההמוניות, הרעשים החזקים והעומס שזה יצר אצלי. תמיד קיוויתי שזה יעבור כשאגדל, שזה משהו שפשוט מאפיין ילדים".

"אבל השנים עברו והרגישות הזאת לא השתנתה", היא מוסיפה. "מצד שני, תמיד הייתי גם מין 'ילדה מבוגרת' כזאת שמרגישה את כל מי שסביבה ורגישה לאחרים ברמות יוצאות דופן, מבינה דברים מהר, ועם טקט ואינטליגנציה רגשית הרבה יותר גבוהה משל אחרים בני גילי".

"גם כאישה בוגרת, היו תקופות שהיה לי לא פשוט: ידעתי שיש בי משהו עדין יותר שקשה לו לשאת רעשים וקולות חזקים, שהרבה פעמים אני מרגישה דברים שעוברים עליי או על אנשים סביבי הרבה יותר בעוצמה מאחרים, וצריכה להתמודד עם זה לטוב ולרע. עמוק בתוכי הרגשתי שאני קצת שונה מרוב האנשים, אבל לא ידעתי לשים בדיוק את האצבע על זה. אני חושבת שגם ההורים שלי ואנשים קרובים הרגישו ככה לגביי. מצד אחד, ידעו מאוד להעריך את המתנה המופלאה הזאת של הרגישות שלי כלפיהם, ומצד שני גם הרגישו לפעמים פחד לפגוע בי או צורך לשמור עליי, שזו אגב חוויה ששנואה עליי".

לפני מספר שנים השתנו חייה של שירה, לאחר ספר ראשון מסוגו שיצא בנושא, שנקרא "אדם רגיש מאוד", של החוקרת ד"ר איילין ארון. הספר מתאר קבוצת אנשים באוכלוסייה, שפשוט נולדו עם מערכת עצבים רגישה יותר וחווים תסמינים שונים של רגישות יתר. "לא אשכח את היום בו נתקלתי בכתבה הראשונה שהתפרסמה על זה בעיתון גדול וחשוב", אומרת שירה. "בתחילת הכתבה היא ממש תיארה במדויק את התסמינים שאני מכירה מעצמי, ואז נתנה לזה שם: 'אדם רגיש מאוד'. בהמשך היא גם פתחה צוהר לכל הטוב שגלום ברגישות הזו, ולדרכים להתמודד ולווסת הצפה רגשית, כך שעם השנים אני ממש לומדת להשתמש בזה נכון, וזה הולך ומשרת אותי".

גם רותי לקס, מטפלת רגשית, מכירה את התחום מאוד מקרוב: "החיבור שלי לנושא מתחיל מהמקום האישי שלי ושל אנשים קרובים אליי. במקצוע שלי אני יועצת חינוכית ועוסקת בייעוץ וטיפול, ואני מתמחה בטיפול באנשים עם רגישות גבוהה, כזו שלא קיבלה את המענה הנדרש והנכון עבורם מילדות, עד שזו הפכה להיות איזושהי מגבלה רגשית. אני פוגשת הרבה אנשים כאלה גם בקליניקה שלי".

אל תחום ההתמחות שלה הגיעה רותי מהמקום האישי, לאחר שגילתה שהיא בעצמה נמנית על ההגדרה הזו: "יום אחד אמא שלי הביאה לי ספר חדש שיצא, שנקרא 'אדם רגיש מאוד', וביקשה ממני לקרוא אותו, ומשם זה התגלגל. פתאום הבנתי שלדבר הזה שאני בעצמי הולכת איתו שנים יש הגדרה מדעית ברורה, ואני לא לבד. ויש גם דרכים לעבוד איתו".

אז מה זה בעצם "אדם רגיש מאוד"?

"סטטיסטית, מדובר על כ-15-20% מהאוכלוסייה, ומעניין לראות שגם בטבע אצל בעלי החיים יש כ-15%-20 שנחשבים יותר בכוננות. מדובר באדם שהעיבוד שלו למה שקורה סביבו הוא עמוק ואינטנסיבי מאוד, לכן הוא מושפע יותר ממה שהוא פוגש מאשר אנשים אחרים. לכן הוא גם מתעייף מהר יותר, בגלל הקצב הזה של האינטנסיביות בעיבוד הרגשי. חשוב להדגיש שהוא לא מפונק, הוא לא היסטרי, הוא לא מגזים, והוא לא דווקא אישה", היא צוחקת. "גם גברים רגישים באותה מידה, ולהם דווקא יש קושי יותר גדול, במיוחד בחברה הישראלית, שהתפיסה שלה היא שגברים צריכים להיות גבריים וחסונים, ולכן הם עושים מאמץ להסתיר את זה.

"מצד שני, בנקודות החוזק שלו, ובצד השני של אותו המטבע, מדובר באדם שהוא גם אמפתי ורגיש יותר לאחרים, שמרגיש הרבה יותר בקלות את מי שסביבו ואת הצרכים של הזולת, בדיוק בגלל הרגישות הגבוהה שלו".

אז איך מתפתחת רגישות יתר? האם זה משהו שפשוט קורה עם החיים, או שדווקא נולדים איתו? ללקס יש תשובה ברורה לשאלה הזו: "יש אלמנט גנטי מאוד משמעותי שמצביע על כך שזה מולד, אבל מה קורה עם זה אחר כך? זה כבר תלוי מאוד בסביבה: אם היא מקבלת, מבינה את הצרכים שלו ויודעת לעזור לו להתמודד ולווסת את הרגישות הזו, ורואה את התועלת העצומה, נקודות החוזק והפוטנציאל, או שהיא דוחה ומקטינה, ורואה בזה חיסרון".

(צילום: shutterstock)

אפשר 'לטפל' ברגישות יתר?

"זו לא מחלה או הפרעה", היא מסבירה. "זו תכונה גנטית, שאם היא לא מקבלת את המענה הקשוב – היא עלולה להתפתח לכל מיני התמודדויות. נוטים לבלבל את זה לפעמים עם הפרעת קשב, כי זה לא מספיק מוכר עדיין בארץ, או עם אוטיזם, כשהילד מאוד נחבא אל הכלים. אבל האמת היא שזאת לא הפרעה בכלל, זו תכונה גנטית שלפעמים יוצאת מאיזון כי היא לא מקבלת את המענה הנכון. הטיפול המונע הוא מאוד משמעותי: קודם כל, זה מצריך הרבה עבודה פנימית של היכרות עם העובדה שאתה אדם רגיש מאוד בכלל, והכרה בכך. בנוסף, גם פיתוח של יכולת ויסות וניהול עצמי, ואם אתה הורה לילד כזה – אז גם מול הילד שלך. צריך הרבה עבודה על הקשבה וכבוד לזה. לכבד את פסק הזמן שאנשים כאלה צריכים הרבה פעמים.

"כמבוגרים, חשוב לאמץ הרגלים קבועים שקשורים לוונטילציה, כלומר יכולת שיתוף ועיבוד של החוויות – למשל טיפול בכתיבה, אמנות, ספורט. גם טיפול רגשי בדגש על שיטות כמו CBT ו-DBT, אלה שיטות התנהגותיות שמאוד עוזרות".

מלבד ההתמודדות האישית, רותי מתארת את הצד של רגישות יתר גם בתוך מערכות יחסים: "אני עוסקת הרבה פעמים גם בנושא של הצד הפוגעני אצל אנשים כאלה, כי אנשים רגישים נכנסים הרבה פעמים למערכות יחסים פוגעניות מתוקף היותם רגישים. הרבה פעמים המקום הרגיש והתחושה ש'אני לא ראוי' מקבלים משוב שהם היסטריים ומגיבים תגובת יתר; זה מגבש רושם על עצמם שהם לא מספיק טובים, וגורם להם להתפשר על מערכות היחסים שלהם, גם שהם נפגעים בתוכה. כשרואים אותם ומקבלים אותם ומבינים כמה יופי יש ברגישות יתר, הם מסוגלים להרבה יותר. וכשהם לא מקבלים את המענה הנדרש, הם עלולים להגיע לקשרים לא מכבדים".

איך בכלל מוצאים בנאדם שיבין ויקבל את זה?

"בתוך מערכות יחסים זה באמת אתגר גדול, אבל כאן, אני אומרת שזו עבודה עם עצמך שזה בסדר להיות כזה. ואז אתה לא מוכר את עצמך בזול כי משהו דפוק בך. בתוך המערכת אני רואה אנשים רגישים שמתחברים לאנשים רגישים, וכאלה שמתחברים דווקא ללא רגישים – והכישלון הוא בדרך כלל כשאדם רגיש מאוד מתחבר למישהו שהוא ההיפך ממנו, שהוא לא רגיש מאוד. אבל דווקא הרבה פעמים מישהו שהוא רגיש קצת יותר מהממוצע יחד עם אדם רגיש מאוד – אלה זוגות שבדרך כלל מצליחים מאוד, כי יש מי שמאזן ביניהם. זה כמובן מצריך המון תקשורת של המצב.

אז להיות אדם רגיש, מה זה יותר – חיובי או שלילי?

"התכונה הזאת של רגישות יתר היא לא חיובית ולא שלילית, אבל האמת היא שהיא תכונה חיובית אם יודעים להשתמש בזה נכון. אני רואה בדור הצעיר יותר שלנו היום, שאנשים מקבלים יותר ויותר פידבקים חיוביים לדבר הזה, אז המצב שלהם מעולה, והם לומדים להכיר את המתנה הזאת ואת היכולות שלהם בתוכה. לכן, במהות זה דבר טוב אם אתה מקבל את המעטפת הנכונה. אפשר לראות אנשים כאלה בכל מיני מקומות שמגיעים, למשל, למשרות של ניהול, דווקא בגלל שהם יודעים לזהות רגשות ולעבוד איתם. היה לי אישית מנהל כזה, שראה אותי והעצים אותי מאוד.

"גם בהורות, למשל, הם יהיו הורים מדהימים. בכל מה שקשור לאנשים זה מאוד מהותי בחיים. אם קיבלת מעטפת ותיקוף נכון לרגשות שלך, ולא זלזול – זה יכול להיות כוח על, היכולת לתקשר עם אנשים במקום עבודה, היכולת לזהות מגמות שקשורות לרגש, התפתחויות שקשורות לאדם. כשאתה בעצמך קיבלת את התיקוף לזה שזה בסדר, ואתה שלם עם זה וזה לא פגע בערך העצמי שלך – זה לוקח אותך למקומות מאוד חיוביים, שבלי זה אי אפשר להגיע אליהם.

"גם החיבור לעולם רוחני יותר קל לאנשים רגישים, יש שם משהו שהוא כבר מכוון למקומות האלה. זה נותן להם משמעות לסבל, חיבור לבורא עולם, הם מתחברים לזה יותר בקלות כי משהו שם במבנה האישיותי ובחיבור לעומקים ולרגשות הוא הרבה יותר קל. ולכן באמת הכלים האלה מעולם המדיטציה, התפילה, המיינדפולנס, ההסתכלות על החיים לא ממקום פשטני אלא עמוק ומשמעותי. האדם הרגיש הוא אדם שמחפש משמעות ורגש, והעולם הרוחני מתחבר אליו מאוד בקלות, הוא לא ברובד הקונקרטי והחומרי, ולכן זה דבר שממש כדאי לעשות בו שימוש אם אתה שם".

(צילום: shutterstock)

איך נראית אימהות לילדים עם רגישות יתר?

"הדבר הכי חשוב זה תיקוף, כלומר ההבנה שהתפקיד שלך זה לתקף לילד שלך שזה בסדר ושזה מצוין להיות כזה. ולעודד אותו כל הזמן להיות קשור למקומות, מסגרות ואנשים שרואים אותו בעין טובה. לפעמים יש צורך גם באימון וחזרות ככלי התמודדות, מעין הטרמה לסיטואציות מציפות, כדי שיהיה לו ביטחון לעבור אותן. להגיד לילד: 'אוקיי, הולך להיות משהו בבית הספר? עושים חזרה יחד'.  זו עצה אפילו למבוגרים, ויש לה אפקט מדהים.

"מעבר לזה, יש גם את ההיבט של ללמד את הילד שלך לדאוג לעצמו: שהוא יבין שלצד הברכה והיכולת להרגיש אחרים ולהיות חבר טוב, יש בזה גם משהו יותר אינטנסיבי. שיהיה מודע לזה שיש רגעים, ואפילו לא מעט, כמו במטוס, שאתה צריך לשים לעצמך את המסכה של החמצן כדי שיהיה לך את הכוח להתמודד, וזה לגמרי נורמלי ובסדר. בסוף, כשילד שמח ובטוח בטוב שברגישות היתר שבו – השמיים הם הגבול בטוב שהוא יכול לפעול דרכה בעולם, והמבוגר שהוא יכול לגדול להיות".

רותי לקס התראיינה בתוכנית "לא מובן מאליו", בהנחיית מורן קורס. לצפייה בפרק המלא לחצו כאן