"יש עוד שעה ורבע לשבת, והכל-הכל-הכל מוכן. מתי בפעם האחרונה הבית היה מוכן מוקדם כל כך?"

את ראש השנה האחרון אני מקווה לשכוח.

הייתי אז בתקופה לא פשוטה, ועם מצב רוח "על הפנים", כמו שקוראים לזה.

גם התפקוד שלי בבית היה, איך אגיד, לא במיטבו. אולי פחות מזה.

ידעתי שאני עוברת משהו, ולא ידעתי מה. כולם ידעו. לא הסתרתי. והאמת, גם לא ממש יכולתי להסתיר. זה היה שקוף.

לראש השנה הזמינו את עצמם שני אחיינים שלי, בעלי משפחות בעצמם, שהגיעו לירושלים להתפלל ולשהות בצילו של האדמו"ר, ושמחו לאכול אצלינו את הסעודות. זו הייתה קרן האור שלי. אני אוהבת אותם אהבת נפש. הילדים שלי מחכים להם תמיד.

והם האורחים הכי קלים בעולם. אוכלים מה שיש, עוזרים במה שיש. אני לא מארחת אותם, הם ממש בני בית.

אף על פי שידעתי שראש השנה בפתח, והיה לי מספיק זמן להתארגן מראש, לא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב את הרשימות הרגילות שלי: מה התפריט לכל סעודה (והפעם היו שבת וחג ביחד), מה לקנות, מה להכין.

ביום חמישי אחר הצהריים, יום לפני החג, הצלחתי להכניס את עצמי למטבח, ממש בכוח.

נכנסתי לאטרף, עם אפס כוח.

שורה תחתונה: הכנסתי את השבת ואת ראש השנה בקושי, דקה אחרי הצפצוף, כשהבית לא מאורגן לחג, כשאין מספיק אוכל(!) וכשאני בוכה את נשמתי.

הילדים ראו שאני לא בסדר, והשתדלו לתפוס מרחק.

הדבר שהכי רציתי לעשות זה לקבור את עצמי במיטה, אבל חברה שלי, שאמרה שהיא תכין לי את הסימנים לחג, כי ממילא היא מכינה לעצמה ולסבתא שלה, וכמה אנחנו כבר אוכלים, הייתה אמורה להגיע עם הסימנים, בדרכה לסבתא שלה.

שכבתי על הספה בסלון. פה אבל לא פה.

כמו שהיא הבטיחה, היא הגיעה עם כל הסימנים ארוזים יפה-יפה, ועוד כמה דברים "על הדרך".

איך שהיא נכנסה לסלון, היא הבינה שאני לא בסדר. עיניים אדומות ועצבות גדולה.

היא אף פעם לא ראתה אותי ככה.

אחרי שניה שבה היא הבינה מה קורה, היא ביקשה מהילדים שלה ושלי להיכנס לחדר הילדים ולשחק, והתיישבה לידי על הספה.

לא יכולתי לדבר. כל ניסיון להוציא מילה גרם לבכי. לא היה לי מה לומר. אני לא מכירה את עצמי ככה.

היא ישבה לידי, לא יודעת אפילו כמה זמן. בינתיים נרגעתי.

חזרנו על הסיכום שסיכמנו כבר קודם לכן, שניפגש למחרת בבוקר בבית הכנסת שעל יד הבית שלי.

היא גרה די רחוק, מבחינתי לפחות. מרחק של 15-20 דקות הליכה. אבל היא כזו, אין לה בעיה ללכת וללכת וללכת.

היא הלכה, ואני נכנסתי למיטה.

כשאחיינים שלי נכנסו עם "גוט שאבעס" ו"גוט יומטוב", הלב שלי התרחב. הצלחתי לחייך, ותוך דקות הפכתי להיות האמא והדודה שכולם מכירים.

החיוניות חזרה אלי, והרגשת החג הצליחה למלא כמה תאים בלב.

אחרי הסעודה, ואחרי שכולם כבר ישנו, הבנתי שאין לי מספיק אוכל לכל החג.

זה מוזר, כי אני מכינה תמיד יותר, וכי אין מצב שאין מספיק אוכל. אבל הימים הם לא ימים רגילים, והכל שונה.

למחרת בבוקר, כשפגשתי את חברה שלי בבית הכנסת והיא דרשה בשלומי, אמרתי לה שאין לי מספיק אוכל.

בשבת / חג אחה"צ היא הגיעה עם קופסאות של אוכל. אני לא זוכרת בדיוק מה היה שם, חוץ מהבשר שהיה משהו לא העולם הזה.

הביך אותי להיות בסיטואציה כזו, שבה מישהו צריך להביא לי אוכל, אבל אלו היו הימים, וזה מה שיש.

בסעודת החג השלישית הבנתי שאין לי מספיק חלות לסעודה הרביעית.

למחרת שוב נפגשנו בבית הכנסת. הודיתי לה, כמובן, והיא שוב שאלה מה עוד אני צריכה.

"חלות", אמרתי, בושה ונכלמת.

מיותר לציין שהיא דאגה שיהיו לי חלות.

ואת הכל היא עשתה בצורה הכי נעימה שאפשר. עם חיוך, בטבעיות.

* * *

החג עבר.

בחג הסוכות התאוששתי. הילדים היו אצל אבא שלהם, ולי היה זמן לדאוג לעצמי.

ישנתי הרבה, ופינקתי את עצמי כמו שצריך.

בימי חול המועד האחרונים נכנסתי למטבח ומילאתי את המקפיא לחג שמחת תורה, שאז ידעתי שאני מארחת כמה משפחות.

סלטים, מנות אחרונות, עוגות... הכל היה מוכן מבעוד מועד, ככל שניתן להקפיא.

שמחת תורה היה חג מדהים. שמחתי באמת. הרגשתי שהתאוששתי לגמרי.

ואז באו הדיווחים על הטבח הנורא בעוטף עזה.

התקופה הזו מאחורי.

* * *

השבוע הייתי בדרכי לעבודה, כשפגשתי שכנה שגרה באזור. אישה מקסימה. אנחנו לא נפגשות הרבה, אבל כשכן, אז נעים וטוב לנו, וגם לילדים שלה ושלי.

התפלאתי לראות אותה בשעה כזו, כי ידעתי שהיא עובדת.

"מה, אין עבודה?", שאלתי.

"יש, אבל אני בחופשת מחלה. אני בדרך לעין כרם".

"מה, מה קרה?".

"אל תשאלי".

לא שאלתי, והיא סיפרה. סיפרה שהיא כבר שלושה שבועות עוברת איזשהו עניין רפואי לא נעים. הוא לא מסוכן, אבל הוא בהחלט לא פשוט. היא מקבלת תרופות שמשפיעות עליה רע מאד. היא הרבה במיטה, ואין לה כוח לעשות כלום. בעלה קורס מהטיפול בילדים ובה.

מסיבות שונות, המשפחה שלה לא מסייעת כלל.

"שלושה שבועות, ולא אמרת לי???", כמעט כעסתי.

"לא היה לי כוח אפילו להרים טלפון", היא אמרה.

"אוקיי, השבת הקרובה עלי".

"לא, מה פתאום...".

"לא שאלתי. הודעתי. עלי".

הרכבת הקלה הגיעה, והיא רצה אליה, ואני המשכתי לעבודה.

כל מה שעבר לי בראש זה ראש השנה האחרון. חוסר האונים המוחלט שלי. אין מספיק אוכל, ואני מתביישת להגיד שאני צריכה עזרה.

אני יודעת מה זה לא להצליח לעשות כלום.

כבר באותו היום הכנתי לי רשימה, מה אני צריכה ורוצה להכין. הלכתי לסופר ולקחתי בחשבון משפחה נוספת. וכל הזמן הזה שמחתי. ממש שמחתי. איזה מזל שפגשתי אותה! מה היה קורה אם לא?

חשוב לי לציין נקודה חשובה: מעולם לא הכנתי שבת לאף אחד.

וגם לא ארוחה.

אני טובה באפיית עוגות, במנות אחרונות, בלפנק "בקטנה". לאירועים של המשפחה, כשאנחנו מחלקים את האוכל בינינו, אז אני מכינה מנה אחת מכל הסעודה, או כמה סלטים.

פשוט, אני והמטבח לא ממש חברים, ואני שמחה מאד לא להיכנס אליו, אלא אם אני חייבת.

אבל הפעם הרגשתי משהו אחר. הרגשתי שאני ממש רוצה להיכנס למטבח.

ביום חמישי התקשרתי להזכיר לה שהשבת עלי. שלא תחשוב שזו הצעה בלי כוונה לעמוד מאחוריה. ובעיקר היה לי חשוב שהעול ירד ממנה.

היא אמרה את ה"לא צריך, באמת. תודה. אני אסתדר", אבל לא ציפיתי שהיא תגיד אחרת.

"שמעתי. תשכחי מזה. עלי. ובשישי בבוקר אני מביאה לך סיר עם עוף ותפו"א שהם גם לצהריים של שישי וגם לסעודת השבת. אל תכיני לילדים כלום".

מעולם לא הכנתי את השבת בשמחה כמו בשבת האחרונה.

* * *

בשישי בבוקר, טובי שלי קם חולה. היה ברור שיש לו דלקת גרון, כי לאה כבר חולה כמה ימים עם דלקת גרון.

שיניתי את כל התוכניות, ומיהרתי לקחת את הסיר עם העוף והתפו"א לשכנה שלי, כדי שתדע שיש לה ארוחת צהריים לילדים, ולא תהיה בלחץ.

לאחר מכן, יצאנו למרפאה.

בחוץ היה מבול. ממש לא היום המתאים ליציאה מהבית.

במרפאה חיכינו למעלה משעה, כי הייתה רק רופאה אחת, וטובי שלי לא היה החולה היחיד.

במשטח גרון מהיר, כזה שקונים בבית מרקחת עד שנקבל את התוצאות מהמעבדה, היה ברור שיש לו סטרפ.

נהדר. כיף להתחיל ככה את היום.

חזרנו הביתה. אנטיביוטיקה, אופטלגין, והוא כמו חדש.

יצאנו לקניות הרגילות של שבת: חלות, ירקות ופירות בשוק, פרחים.

הפעם הכפלתי הכל.

חזרנו הביתה, ונכנסתי למטבח.

בנס, היו לי כמה דברים במקפיא שיכולתי לשלוף, כמו סלטים טובים ועוגת גבינה שמעולה בהקפאה.

בקושי הספקתי לעשות משהו, והבן של אחיינית שלי (כן, הבנתן נכון. הבן של הבת של אחותי), בחור מתוק, הגיע ללמד אותי להכין... קוגל תפו"א. בושות שכולם יודעים עכשיו שאין לי מושג איך מכינים את זה, אבל כשהתארחתי אצל אחיינית שלי לפני כמה שבועות ורציתי מתכון לקוגל שלה, היא אמרה שהבן שלה אלוף, וכיוון שהישיבה שלו, שנמצאת בצפון הרחוק, עברה לירושלים עד לסיום המלחמה, הוא יוכל לקפוץ אלי באיזה שישי.

ובדיוק הזמנתי אותו לשישי הזה.

הוא הגיע, נכנס למטבח, והתחיל את הקילופים של תפוחי האדמה והבצל.

על הדרך סיכמנו שהוא גם מכין טשולנט, כי אבא שלו אמר שזה הטשולנט הכי טעים בעולם, ואבא שלו מבין קצת בעניינים האלו.

עמדתי לידו, רושמת כל דבר, ובין לבין ניקיתי אחריו, סידרתי, הבאתי לו את המצרכים שהוא צריך.

כשהוא סיים, היה במטבח ריח מדהים, וריצפה מטונפת.

הוא יצא, ודקות ספורות אחרי זה, שלוש הבנות נכנסו הביתה, כמדי יום שישי, מעולפות מרעב.

ביום שישי יש רעב מיוחד, שנרגע רק עם סעודת השבת.

אני מקפידה שהאוכל יהיה מוכן על השולחן כשהילדים נכנסים.

הם סיימו את הארוחה, וכל אחד התבקש "לתת יד" ולסדר אזור אחר בבית.

בינתיים הזכרתי למלי להיכנס להתקלח.

מילה אחת על זה: אני מקפידה בהקפדה יתרה שאף אחד, מלבדי, לא יתקלח ביום שישי. מבחינתי זו לא אופציה! בטח לא בימי שישי הקצרים. עד שהם לא יגדלו וידעו להשאיר אמבטיה מצוחצחת אחריהם, בלי בגדים על הריצפה ותוספת עבודה שאין לי שום כוונה להוסיף עלי, אין אמבטיות בשישי.

אבל לא ברור למה, ביום חמישי בערב המים החמים נגמרו מהר מהצפוי, ורק שני ילדים הספיקו להתקלח במים חמים.

על המזל שלי, בדיוק בשישי הזה, 2 ילדים נאלצו להתקלח בשישי.

בקיצור, שום דבר לא היה רגיל בשישי הזה.

לא רק "לא רגיל" אלא תוספת עבודה וזמן שכאמור, אין לי.

בין לבין העליתי לשכנה היקרה סיר עם מרק, שרק תעמיד על הגז, במקום להעביר אותו רותח.

למזלי, מלי התנדבה להעביר את שאר הדברים, כשהיא הולכת ובאה שוב ושוב.

כשהשכנה התקשרה להגיד שהכל הגיע ותודה רבה, אמרתי לה שרציתי מאוד לקחת את הילדים שלה בליל שבת, כדי שהיא תוכל לנוח, אבל יש לי בבית 2 חולים, והדבר האחרון שהיא צריכה זה לקבל ילדים חולים...

* * *

בשעה 15:00 הבית היה... פיקס.

כולל שעון שבת, נרות מוכנים, כל הילדים לבושים בבגדי שבת, הבית אחרי ספונג'ה יסודית, כל הכלים מודחים, כל האוכל מוכן, אני אחרי תפילת מנחה, שתמיד נאמרת בדקה האחרונה בימי שישי הקצרים.

הסתכלתי שוב ושוב בשעון כדי לוודא שאני לא טועה.

לא טעיתי.

3 בצהריים והבית מבריק, נקי, מסודר, מריח.

ויש עוד שעה ורבע לשבת!

"ילדים", קראתי להם לסלון. "תסתכלו על השעון. מה השעה?".

"שלוש", אמרה מלי, שקיבלה בדיוק לפני שבוע שעון יד במתנה ממני.

"תסתכלו על הבית. מה אתם רואים?".

הם לא הבינו מה אני רוצה מהחיים שלהם.

"יש עוד שעה ורבע לשבת, והכל-הכל-הכל מוכן. מתי בפעם האחרונה הבית היה מוכן מוקדם כל כך?".

אין תגובה.

"אתם יודעים בזכות מה?".

אין תגובה. הם עוד לא מבינים מה אני רוצה.

"בזכות זה שהכנתי את האוכל לשכנים שלנו. ה' עשה לנו נס, ואפילו שהיה לי יום שישי עמוס – הכל מוכן לפני הזמן".

עכשיו הם הבינו. וחייכו.

הספקתי "לשים את הראש" (אלו הפולנים, שחס וחלילה וחס ושלום לא יגידו שהם נחים, או סתם מעזים לישון באמצע היום. הם רק "שמים את הראש"), ולהספיק להכניס שבת לפני הזמן.

ברור לי לגמרי, שזה אך ורק בזכות המצווה שלקחתי על עצמי.

במוצ"ש, כשהשכנה שלי התקשרה להגיד תודה, אמרתי לה שבזכותה היה לנו יום שישי מדהים, רגוע וקל, ושבכלל, אני זו שצריכה להגיד לה "תודה".

על הדרך דיברנו על זה שכשרוצים לעזור, ולא משה כמה עסוקים או כמה רחוקים אנחנו – אפשר. צריך קודם כל לרצות.

אפשר לדאוג להזמנת אוכל למשפחה שצריכה עזרה, ולא חייבים לבשל ולהביא להם.

אפשר להזמין פיצה לילדים ולחסוך מהאמא להכין ארוחת ערב אחת.

אפשר להזמין לה בייביסיטר על חשבונכם (כמו שהשכנה שלי סיפרה, שמישהי עשתה בשבילה).

אפשר לשלוח עוזרת לנקות את הבית.

אפשר לקחת את הילדים לכמה שעות.

אפשר לשלוח משהו מתוק.

אפשר, אם רק רוצים, אם לא מחפשים תירוצים וסיבות ונסיבות למה לא.

ואני, שעברתי את ההכנות לראש השנה באופן נורא ממש, זכרתי לכל אורך יום שישי את ההרגשה ההיא, ואת החסד שעשתה איתי חברה שלי, שדאגה לי, לנו, לאורך שלושת ימי השבת והחג.

מאחלת לך, שלא תזדקקי אף פעם לעזרה של אחרים כדי להבין איך זה מרגיש כשמישהו חושב עליך.

מאחלת לכולנו להרגיש את הסביבה ולהיות שם עבורם. כי כשרוצים, יש הרבה דרכים.

והלוואי ונעזור תמיד בשמחות, בלב שמח.

איתך, בצרות ובשמחות.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.