רבי ישראל סלנטר: הסיפורים המרגשים על הוגה תנועת המוסר

אחד מגדולי הוגי הדעות שקמו ליהדות אירופה בדורות האחרונים, היה רבי ישראל סלנטר.

רבי ישראל התפרסם כהוגה תנועת המוסר, אך יש שעשויים לחשוב כי בדומה לאנשים בזמננו, עיסוקו במוסר היה במקום עיסוק בדברים מסובכים יותר, מהיעדר יכולת או רצון...

האמת היא הפוכה בדיוק. רבי ישראל היה גאון יוצא דופן בכישרונו ובכוח פלפולו. הוא היה בקי באופן נפלא בכל ספרות חז"ל, וידע לפלפל ולחרוז את כל התורה כולה.

באחת ההזדמנויות, כשהיה צריך למסור שיעור בקהילה מסוימת, הוא שלח מראש דף של "מראי מקומות", כדי שהציבור יוכל להתכונן לשיעור. אלא שאדם רע לב החליט להתנכל לו ולנסות להביך אותו, וחיבר דף של אחר "מראי מקומות", על נושאים אחרים לגמרי. רבי ישראל הגיע למסור את השיעור, ובעברו ליד הדלת, ראה שנושא השיעור שונה, והטקסטים שבהם הוא אמור לעסוק הם אחרים. אך רבי ישראל לא התבלבל, ואפילו בלי לעצור, המשיך את הילוכו לעבר העמוד, ומסר את השיעור בנושא החילופי!

דווקא משום גודל גאונותו, הבין ר' ישראל שגאונות בתורה אינה ערובה לקיום חובתו של האדם. אדם יכול להיות גאון גדול – אבל בעל גאווה, הוא יכול לחשוב שהוא פועל לשם שמים – ובאמת מה שמפעיל אותו הן ה"נגיעות" שלו, הרצונות הקטנים שלו. יש בדברים גם תובנה פסיכולוגית מעמיקה, אבל גם תביעה מוסרית עצומה: אדם צריך לדרוש מעצמו, כל הזמן, לא בתיאוריה, אלא בפועל, בכל יום ויום, לייסר את עצמו, לעסוק במוסר, לתקן את עצמו.

כך שם רבי ישראל את טובת האחר לפני טובתו, גם לפני טובתו הרוחנית. וכי מי אמר שאני קודם לאחרים? מהסיפורים המפורסמים עליו: כאשר ראה שהמשרתת עייפה ורעבה, קיצר בסעודת ליל שבת, בלי זמירות, בלי דברי תורה, העיקר שאותה בת ישראל כשרה תוכל לאכול ולנוח, ולא להמתין לשירים ולדרשות ארוכות שנאמרות על בטן מלאה!

כאשר כל בני העיר נהרו ל"כל נדרי", ואחת האימהות מרוב רצונה להגיע את התפילה הקדושה, השאירה תינוק קטן בתוך הלול, נשאר ר' ישראל עם התינוק הבוכה, במקום להגיע לתפילת כל נדרי...

בהזדמנות אחרת, כאשר התארח ר' ישראל והוגשה לו מנה לפני כל המסובים, זיהה שבעלת הבית עשתה טעות חמורה בתבשיל, ושטעמו נורא. בתגובה הוא ביקש את כל האוכל שבסיר, ואכל את כולו. לא היה אכפת לו להיראות כגרגרן, או לסבול מהאוכל, ובלבד שלא לביישה.

תנועת ההשכלה ראתה בתנועת המוסר דבר חמור מאד. התפקיד שלהם היה להטיף מוסר, ולטעון שהיהודים אינם תרבותיים, ולכן הם צריכים ללמוד מהגויים. והנה בא לו רב ומראה איך ניתן לתקן את המידות ולהיות נעלה ואנושי הרבה יותר מהגויים, על ידי ספרות המוסר היהודית, ובלי לפגום ביראת שמים ובדקדוק הלכה. מה עושים?

אחד המשכילים אף כתב בבטאונם כי "תנועת המוסר היא האופנסיבה (=מתקפה מסיבית ביותר) של החרדים". ומה עושים נגד מתקפה כה עוצמתית?

התמזל מזלם של המשכילים, או כך חשבו לפחות, שבנו של רבי ישראל החליט ללכת ללמוד באקדמיה הגרמנית. אמנם היה שומר מצוות ומדקדק בהלכה, אבל נפשו בחרה באורח חיים זה של להיות מלומד.

המשכילים קפצו על המציאה, וחשבו שכך יוכלו לנכס את רבי ישראל לעצמם. הנה, בנו לומד באקדמיה, מן הסתם בהשראתו, ומכאן המוסריות והאנושיות, לא מתוך ספרי המוסר היהודים!

בעוד המשכילים בוחשים בתבשיל המכוער שהכינו, להכות את האב דרך בנו, רבי ישראל החליט לצאת כנגדם בצורה הישירה ביותר, בכנות ובאובייקטיביות, בלי לחוס על כבודו, ופרסם מודעה בעיתונים היהודיים הנפוצים, בזו הלשון: "הנני להודיע כי הליכתו של בני נ"י ללימודים באקדמיה אינה לפי דעתי וגורמת לי צער, ואבקש מכל מי שיכול להשפיע עליו לחדול, שיעשה זאת". בכך נגוזו באחת כל ניסיונות הסחת הדעת של המשכילים, מגדלות האדם וגדלות הנפש של בעלי המוסר.

בנו זה, יום טוב ליפמן, נעשה מהנדס גדול והצליח מאד (על שמו קרויה אחת הנוסחאות המתמטיות שגילה: Peaucellier–Lipkin linkage), אלא שלמגינת לב הוא נפטר בגיל צעיר, ממחלת האבעבועות השחורות, לפני מלאות לו שלשים שנים.

אך רבי ישראל רווה נחת מבניו האחרים. בנו הרב יצחק היה אב בית דין מפורסם, ובסוף ימיו עלה לירושלים וחונן את עפרה.

בנו הרב אריה לייב היה רב מפורסם, חתנו של בעל "עונג יום טוב", ועשה שם גדול לתורה ולתהילה.

בתו מלכה היתה חותנתו של רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, רבם של כל בני הגולה.

עוד רבים מצאצאיו היו תלמידי חכמים מפורסמים, וכך גם תלמידיו הגדולים, רבי שמחה זיסל – הסבא מקלם; הרב יצחק בלזר, מגדולי הפוסקים ואנשי המוסר; הרב נפתלי אמסטרדם, שנודע ביראת השמים שלו ובזהירותו המופלגת (כששמע שאחד מתלמידיו שכח להתפלל מנחה – התעלף במקום).

מורשתו הרוחנית תזהיר ברקיע של עם ישראל לדורות עולם: "כל זמן שהנר דולק – אפשר לתקן".