"אינו דומה לשום מאכל אחר שטעמתי": העיתונאי האמריקאי שזכה לאכול מהמן

אחד החסדים והפלאים הגדולים שעשה ה' לישראל בהליכתם במדבר, הוא המן. "ארבעים שנה אכלו בני ישראל את המן, עד בואם אל ארץ נושבת".

זהו נס שאין דרך טבעית להסבירו, שכן לא מדובר באיזה חזיון שנראה בשמים, או במשהו חד פעמי. מדובר בארבעים שנה, יום יום, אוכל לעם שלם. זה לא טריק, כי עם טריק אי אפשר להאכיל אנשים. מספיק יומיים שאין אוכל אמיתי מזין ומשביע, ואין שום סיכוי לעם לשרוד במדבר.

חוקרים ומדענים ניסו למצוא הסברים שונים למן, אבל אף אחד מהם לא יכול באמת להסביר תזונה של עם שלם. כל מיני ממצאים נחמדים הם טובים כקוריוז, לא כהסבר, ולכן ברור לנו שמדובר על נס בסדר גודל שלא נעשה כמותו מעולם, לא לפניו ולא אחריו, "נס מתמיד".

אמנם לא רק חוקרים עסקו בזיהוי המן, אלא גם חכמים מחכמי ישראל, שכן לפי דבריהם, עדיין ניתן לראות במדבר שרידי מן מדי שנה. ומכאן שהנס שבמן היה הכמות הגדולה והמספיקה, אבל עצם מציאות המן היא עובדה קיימת.

כבר לפני כשמונה מאות שנה, כאשר נסע רבי פתחיה מרגנשבורג שבחבל הריין בגבול גרמניה וצרפת לארץ ישראל והאזור, הוא תיאר את המן היורד מדי שנה במדבר סיני. רבי פתחיה היה אחיו של רבי יצחק הלבן, מבעלי התוספות, ותלמיד חכם בעצמו. הוא כתב את הספר "סיבוב רבי פתחיה", המהווה מקור היסטורי מרתק על ארץ ישראל באותה תקופה.

בהיותו בסיני, הציגו לו הבדואים גרגרים כזרע גד לבן, באמרם שמדי שנה יורדים מעט גרגרים כאלו עם הטל, על צמחים או על האדמה. הוא העתיק את התיאור בספרו. קדם לו הרמב"ם, שכותב: "המדברות ששוכנים בהם הערבים היום... מטבע המן לרדת במקומות ההם" (מורה נבוכים ג' נ').

חכמים אחרים בהמשך הדורות התייחסו אף הם לדיווחים האלו, והגדיל לעשות הגאון רבי חיים חזקיה מדיני, רבה של חברון, שבספרו "שדי חמד" מקדיש מערכה שלמה לשאלה האם יוצאים ידי חובת מצה, במצה שהוכנה מגרגרי מן אלו!

האם לא תרצו לדעת מה טעמו של המן? רבי פתחיה כותב "טעמתי ממנו, ולא יכולתי לעמוד מפני מתיקותו", אל דאגה, זה לא מזיק לשיניים. חז"ל אמרו שהמן היה תזונה טהורה, עד שאפילו לא היה לגוף צורך לפנות פסולת ממנו.

העיתונאי דיויד ארנולד התאווה לטעום את טעמו של המן. ארנולד הוא עיתונאי אמריקאי, נוצרי, שאינו בקי ביותר בדברי חז"ל, מן הסתם, ולכן שום התרגשות לא אחזה אותו כאשר במסעו לסיני טעם מהגרגרים האלו, וכתב כך: "המרקם אינו דומה לשום דבר אחר שטעמתי, לעיס ופריך בו זמנית. זה גם הופך את האכילה לאישית מאוד, כי אין שני אנשים שטועמים את המן באותה צורה. אני יכול לטעום טעם דמוי מנטה, בעוד שאתה עשוי לחוש ריח של לימון. שום מאכל אחר אינו כזה" (הכתבה התפרסמה ב"ניו יורק טיימס" ב-8 ביוני 2010).

אנחנו, שמכירים עוד מהגן את דברי חז"ל, שכל אחד היה טועם במן איזה טעם שרצה, ודאי מקבלים חשק לקבל טעימה מהדבר המופלא הזה, בהנחה שאכן יש קשר בינו לבין המן שזכו לאכול ממנו אבותינו במדבר, לחם שמים המופלא.