סליחה באיחור של 33 שנים

זה היה לפני 33 שנים, כשהייתי בכיתה ד' או ה' או שתיהן. שילוב של מידות רעות ושחצנות לא מובנת, גרמו לי להיטפל אל אחד הילדים בכיתה. אני לא ממש מבין מה עבר לי בראש הבוסרי, הלא מפותח, הלא מובן, אבל משום מה החלטתי שאותו ילד (שבדיעבד היה רגיש ומקסים) הוא דמות שלילית. מה עבר לי בראש? אין לי מושג. אין לי גם הסבר או תירוץ מניח את הדעת. הייתי פשוט פרא אדם קטן, ולא היתה לי הבנה בסיסית בעוול הנוראי שאני גורם לילד אחר, לנשמה אחרת.

הרבה שנים אני סוחב את הצער מהפגיעה הזו. ראיתי אותו במהלך השנים פה ושם בעיר, ורציתי לגשת ולבקש סליחה. אבל התביישתי, לא היה לי מספיק אומץ. ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, אבל פשוט חיכיתי להזדמנות מתאימה. חיכיתי יותר מדי.

ההחלטה לקום ולסגור מעגל נולדה בעקבות שתי בקשות סליחה לא צפויות. בעיצומה של המלחמה, בימים ההזויים שעוברים על כולנו, קיבלתי בוקר אחד הודעה ארוכה בווטסאפ מצד אדם יקר שלפני 5 שנים היה אמור למכור לי שטח לבנייה, אבל ביטל בסופו של דבר, בגלל שקיבל הצעה משתלמת ומהירה יותר. בזמן אמת השתדלתי מאוד לא להקפיד עליו, הבנתי שהקב"ה סובב את הכל לטובה, ואכן תוך שנה קנינו שטח אחר ובנינו דו-משפחתי מקסים עם שכנים נפלאים. את הבחור שביטל את העסקה ראיתי פה ושם, ובאמת שלא הקפדתי עליו, אבל אחרי כמה שנים – הוא החליט לפנות ולהתנצל באופן מרגש. מובן שאמרתי לו שכבר סלחתי לגמרי, וגם הבנתי שהיו לו שיקולים לגיטימיים והכל בסדר.

עוד באותו ערב, בכביכול צירוף מקרים מפתיע, קיבלתי שיחת טלפון ממישהי שעבדתי איתה בעבר, ויחסי העבודה הסתיימו באקורדים צורמים מצדה. "התקשרתי כדי לבקש סליחה", אמרה באופן ישיר, והסבירה את הסיטואציה שחוותה באותה תקופה. מובן שאמרתי שאני סולח, התנצלתי אם בעצמי פגעתי, אבל האמת היא שהייתי די המום משתי בקשות סליחה שקיבלתי – לא באותו חודש, לא באותו שבוע אלא באותו יום ממש.

האם הקב"ה רוצה להעביר אלי מסר?

האם זה הזמן לבקשת הסליחה שאני רוצה לבקש כבר תקופה ארוכה, ולא מוצא את האומץ, האנרגיות ותעצומות הנפש?

הרי לאותם אנשים שפנו אלי כדי להתנצל, היו סיבות סבירות ומוצדקות באופן מסוים למה שעשו. אבל מה הסיבה המוצדקת שלי להתעמרות בילד בן 10-11, שכל חטאו היה שפשוט זיהיתי בו חולשה מסוימת (וכמובן דמיונית. החולשה האמיתית היתה שלי)?

לקח לי כמה ימים לאתר את מספר הטלפון שלו, אבל בסוף זה קרה. השיחה התקיימה ביום שישי בבוקר, עם הרבה דפיקות לב ומבוכה-רבתי מצדי. הצגתי את עצמי, וכבר בהתחלה הבנתי שהשם שלי זכור – ולא לטובה. ביקשתי סליחה באופן הכי מפורש – בלי "אבל" ובלי הצדקות לטיפשות ולרוע שהיו בי. היה ניכר שקשה לו לסלוח באופן מוחלט, אבל הוא אמר שטוב לדעת שאנשים משתנים עם השנים. סיפרתי לו שגם אני חוויתי התעללות חברתית מתמשכת בכיתות ט'-י', כולל קריאות גנאי מתחת לחלון ואפילו גרפיטי לועג למטה בבלוק, ובסופו של דבר השיחה בת 4:30 הדקות הסתיימה בצורה די מהירה. הוא היה ענייני, היה ניכר שהוא עדיין מרגיש את הפגיעה, אבל התנהל באצילות נפש, ואמר שוב שהוא שמח לשמוע שלפחות השתניתי.

נותרתי עם הרבה שאלות ואבן עצומה על הלב: עד כמה ההצקות האכזריות שלי פגעו בו? עד כמה הוא סחב את זה לאורך שנים? עד כמה זה השפיע על מהלך חייו? רציתי להמשיך את השיחה, להזמין אותו לארוחה, לשמוע איפה הוא היום, אבל הוא איחל לי שבת שלום וסיים את השיחה. נותרתי עם תחושת חמיצות גדולה, ייסורי מצפון מעיקים ותחושה פיזית לא פשוטה שליוותה אותי כמה ימים. באמת שהייתי מעדיף להיות הנפגע מאשר הפוגע. ובכלל, זה אמנם הייתי אני – אבל היום זה כל כך לא אני. קצת כמו לשלם על חטא מגלגול קודם. מצד אחד, זו באמת הנשמה שלי והגוף שלי שהיו שם. מצד שני, היום אני אדם שונה לחלוטין, ובכל זאת האחריות המלאה היא שלי. פשוט סיטואציה עצובה וכואבת.

לא ממש נעים לי לחשוף כאן פינה כזו לא נעימה מעברי, אבל אולי תהיה כאן תועלת לרבים: אם מי מהקוראים יחשוב לעצמו, ממי הוא צריך לבקש סליחה, ויעשה את זה – אז כבר תצא תועלת נוספת מהסיפור האישי שלי. כמעט לכל אחד יש סליחה או סליחות שהוא חייב לבקש. אל תחכו כל כך הרבה זמן כמו שאני חיכיתי (עד שהגיעו שתי התנצלויות ביום אחד – רמז עבה משמיים, שלא היה ניתן להתעלם ממנו). כבר היום או מחר תרימו טלפון למישהו שפגעתם בו, שהייתם לא בסדר איתו, שאולי אפילו מיררתם את חייו. אמנם אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אבל גם סליחה היא המינימום שאפשר לעשות. תעשו את זה.