בחן את עצמך: מה הכוונה ב"ניצוק", ומדוע הצדוקים חשבו שזה מצחיק?

המשנה במסכת "ידיים" מספרת לנו על ויכוח מרתק בין החכמים לבין הצדוקים. הנושא הוא "ניצוק". הצדוקים לא האמינו בתורה שבעל פה, וחשבו שחכמים המציאו את ההלכות מלבם, ולכן הרשו לעצמם לקנטר ולהעלות קושיות שונות, שמראות כי כביכול ההלכה לא הגיונית.

וכך מסופר במשנה, מסכת ידיים, פרק רביעי: "אומרים צדוקים: קובלין אנו עליכם פרושים שאתם מטהרים את הניצוק, אומרים הפרושים קובלין אנו עליכם צדוקים שאתם מטהרים את אמת המים הבאה מבית הקברות".

כוונת הצדוקים ללגלג על המשנה במסכת טהרות, פרק שמיני: "הניצוק אינו חיבור לטומאה".

כלומר, נוזל שניצוק, שנשפך, אינו נחשב חיבור לטומאה.

כידוע, כאשר דבר נוגע בטומאה, הוא נטמא. שרץ מת שנוגע בכיכר לחם, בספל מים או בכל מאכל אחר, מטמא אותו.

אך מה הדין כאשר המים ניצוקים על השרץ?

אדם רצה לשטוף את הרצפה, החזיק מים בספל גדול ושפך ברחבי ביתו. לפתע שם לב שהוא שפך גם על שרץ מת. האם המים שבתוך הספל נטמאים? הרי מבחינה פיזית, יש מגע רצוף מהשרץ דרך קילוח המים ועד הספל. האם זו סיבה לטמא?

לפי התורה שבעל פה, לא, כפי שכתוב במשנה במסכת טהרות: ניצוק אינו חיבור. המים שבאוויר אמנם ממלאים את החלל שבין השרץ  לבין הכלי, אבל הם לא כנוסים ועומדים, ולכן אינם נחשבים לחפץ אחד.

אבל את הצדוקים זה הצחיק. הם ניסו להראות שחכמים מקילים, עושים בתורה כבתוך שלהם, ומתירים מה ש"צריך" להיות אסור.

על כך השיבו להם חכמים תשובה ניצחת לדבריהם, שמים שמקלחים ועומדים נחשבים חיבור, יצטרכו לטמא גם את כל אמת המים, ברגע שהיא עוברת בבית קברות, באוהל המת, ליד קבר או בכל מקום של טומאה. והרי אמת המים עוברת בכל העיר, וכי אפשר לטמא אותה כאן, במקום שבו שואבים מים, משום שקילומטר במעלה הזרם יש טומאה?

רק מים שבתוך כלי נחשבים דבר אחד ומקבלים טומאה, ואילו מים זורמים אינם מעבירים את הטומאה לכל המים המחוברים אליהם.

את הסברא הזו אמרו חכמים כדי להשיב לצדוקים, ללגלג עליהם בחזרה, אבל מקור ההלכה הזו היא קבלה בתורה שבעל פה. ולכן גם אם איננו מבינים, אין זה משנה לגבי החובה לקיים את ההלכות שהתקבלו בתורה שבעל פה.