טעות מביכה: מה קרה כשהמשכיל לא הקשיב היטב בחיידר?

לפני כמאתיים שנה פרצה תנועת ההשכלה לעולם היהודי. אם עד אותו זמן היה מובן שאת ההשקפה היהודית ואת ההלכה קובעים גדולים בתורה, באה  תנועת ההשכלה והציעה "אלטרנטיבה": מלומדים וסופרים, שאינם גדולים בתורה וביראת שמים, גם הם יציעו מה כדאי ליהודי לעשות ולחשוב, ואיך ינהג במקרים של שאלות הלכתיות קשות.

כיום, השקפה כזו היא השקפה חילונית מוכרת, אבל באותם ימים עדיין לא נוצרה ההבדלה בין חילוני לחרדי, וספרות ההשכלה פשתה בתוך בתי המדרש. היו כאלו שלא ידעו להבדיל בין תלמידי חכמים אמיתיים, לבין אנשים חסרי אחריות שמעלים רעיונות בלי להיות גדולים מספיק בתורה, ולפעמים בלי להכיר את החומר כלל.

ייתכן שחלק מהמשכילים הראשונים התכוונו לטובה, ייתכן שלא, אבל אין זה משנה את התוצאה: העולם היהודי עבר שינוי. בחורים צעירים התחילו להעלות כל מיני שאלות, ולפעמים הרגישו שהם לא מקבלים תשובות.

לעומת המשכילים יצאו כמה וכמה גדולים בתורה, וכתבו ספרות פולמוסית, להשיב על טענותיהם.

כשקוראים בספרות זו, מגלים לפעמים כל מיני טעויות מצחיקות של סופרי ההשכלה, שדברו בביטחון רב על הגמרא ועל ההלכה, בעוד הם כבר מזמן לא עוסקים במקצוע, פרשו לעולם התרבותי הגויי, וההתייחסות שלהם לגמרא היא על סמך זיכרונות מהחיידר. ובכן, מה אם אותו משכיל לא הקשיב היטב בחיידר? במקרה כזה מגיעים למצבים לא נעימים...

אחד מסופרי ההשכלה היה אייזיק וייס, שכתב רבות על ההיסטוריה של עם ישראל. הוא קרא לעצמו "רב", וזקנו הלבן ירד על פי מידותיו, אבל הוא לא האמין בקדושתם ובמדרגתם הגבוהה של רבותינו. הוא התייחס אליהם, חלילה, כאחד האדם – אנשים נחמדים, פיקחים, אבל אנשים. זו טעות חמורה וחיסרון גדול באמונת חכמים, אבל היו אלו חלק מפירות ההשכלה.

לחנך אותו באמונת חכמים היה קשה, מן הסתם. לומר לו ש"אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים", לא היה חודר ללבו. אבל להראות לו שהוא בור ועם הארץ, זה היה אפשרי, זה אמור להיות בתחום השגתו.

כנגדו יצא הרב יצחק אייזיק הלוי, בסדרת ספרים בשם "דורות הראשונים", שבה עסק, בין השאר, בטענותיו של וייס. שם הוא מראה כיצד וייס אכן לא היה חזק בהקשבה בחיידר, ולכן לא  תמיד כשקרא גמרא הבין מה הוא קורא...

אחת הטעויות המביכות שלו, היא קטע דרמטי שבו הוא מתאר את הצדוקים, שהתנגדו לתורה שבעל פה, כרודפי צדק והיגיון, המתקוממים לנוכח המצאות-כביכול של חז"ל, שהקלו היכן ש"התחשק להם", למשל לעשות "עירוב", כדי להתיר לטלטל בשבת, אף על פי שהתורה אסרה זאת. לכן קבעו חז"ל שעירוב עושים רק עם מי ש"מודה בעירוב", כלומר שמאמין בכך שהעירוב עוזר. אבל עם צדוקים בשכונה אי אפשר לעשות עירוב, שכן עם רודפי צדק והיגיון כאלו אין מקום לקומבינות!

על כך כותב הלוי, שווייס שכח מהו עירוב... עירוב אינו מתיר לטלטל במקום שאסור לטלטל מן התורה, חס וחלילה! עירוב אינו מועיל ברשות הרבים, שבה אסור לטלטל. בדיוק להיפך, תקנת עירוב היא  תקנת חכמים, שגם במקום שבו מותר לטלטל מן התורה, בתוך המבוי, הכוונה לסמטה סגורה המובילה לבתים (מה שנקרא בזמננו "רחוב הולנדי"), עדיין יצטרכו לעשות עירוב כדי להתיר את הטלטול.

עד זמננו ניתן לראות הרבה פעמים כל מיני מלומדים שכותבים השגות שונות על ההלכה, מבלי שהם יודעים באמת לקרוא אותה.