אני קצת יותר מחתול. ה' ידאג לי

אחד הדברים שאני עובדת עליהם בשנים האחרונות הוא מידת הביטחון בה'.

כמו שכבר כתבתי בעבר, יש הבדל משמעותי בין אמונה לביטחון, ואין ביטחון בלי אמונה, אבל יש אמונה בלי ביטחון.

ואמונה לבד זה לא מספיק.

לא מספיק כדי לעבור את החיים האלה.

לא מספיק כדי להתמודד עם דברים שהלב לא יכול להכיל.

לא מספיק בשביל לקום מהשברים רק כדי להתרסק אל שברים אחרים שוב.

לא מספיק.

בשבועות האחרונים אני מתמודדת עם עניין מורכב ולא פשוט, שיכול להכריע את עתיד ילדי, ואת עתידי.

אני יודעת שזה נשמע עלום, אבל זה מה שמתאים לי כרגע לשתף.

בכל אופן, העניין הזה מדיר שינה מעיני, גורם למערכת העיכול בגוף שלי להשתבש בצורה מוזרה ולא אופיינית לה בכלל ומכניס אותי לבהלה גדולה.

זה לא משהו שאני יכולה לבחור אם הוא יקרה או לא, כי ברור שהוא חייב לקרות, אבל אני יכולה לבחור איך להתמודד עם זה.

ויש כל כך הרבה רגעים שאני מרגישה שאני לא יכולה לבחור, שזה גדול עלי, שאני חסרת אונים מול משהו גדול כל כך, שמעורבים בו עוד אנשים יקרים ואהובים.

ושם אני צריכה כוח לזכור שאני רק בורג אחד במערכת. בורג שנראה לא משמעותי, מכוער, קר, כמעט בלתי נראה, אבל הוא הכרחי ונחוץ. בורג קריטי, כי בלעדיו הכל יתרסק.

מה שמזכיר לי את זה, זו מידת הביטחון בה'.

בתחום הכלכלי עשיתי שינוי אדיר, ואני עדיין עושה. וב"ה, רוב הזמן, אני מחזיקה בלבי את הביטחון שה' זן ומפרנס לכל ואני רק צריכה להסכים לתת לו לפרנס אותי, ולא להגיד לו: "עזוב, אני אשת מקצוע מעולה ואשת שיווק מעולה. אני יכולה להסתדר בלעדיך".

וכבר כמה חודשים שאני רוצה ומתפללת לבטוח בה' ולא רק לדעת, אלא גם להרגיש, שכל המסע המטורף  והבלתי נסבל שאני עוברת, שהחל בנישואי וממשיך בגירושי, הוא בכלל לא תלוי בגרוש שלי. זה לא בגללו.

הוא רק שליח.

שליח רע. רע מאד.

וגם אני שליחה רעה, כנראה, בשבילו, כי בכל זאת, אם אנחנו במאבק, לא יתכן שצד אחד סובל וצד שני שמח.

ואם אני שליחה רעה, אז יש לי עוד (הרבה) מה לתקן.

ואם הוא שליח רע, אז מה אני בכלל כועסת עליו?

אני כותבת את הדברים וחווה התנגדות עמוקה בתוכי. "רימו אותך, שיקרו לך, פגעו בך, גנבו לך את השנים הכי יפות... אין מצב שאת סולחת לכל זה. אין מצב שאת מנסה להחליף את הכעס בביטחון בה'. זה לא הגיוני. זה פשוט לא הגיוני!".

נכון, זה לא הגיוני.

ביטחון בה' הוא לא הגיוני. אם הוא היה כזה, לכולנו היה יותר ביטחון שה' טוב ושמעשיו טובים ושאין רע יורד מלמעלה, ולכולנו היה קל יותר בחיים (ואז הקליניקה שלי, כנראה, הייתה ריקה, כי אם לכולנו טוב, אז...).

יש רגעים, שעות, לפעמים אפילו כמה ימים, שאני יכולה להכיל את הרעיון המשוגע הזה, שכל מה שאני עוברת זה טוב, טוב מוחלט, גם אם כל אחד אחר מסתכל ואומר "זה לא אמיתי הסרט הרע הזה".

ואז קורה עוד משהו, ובהליכי גירושים, כשיש ילדים באמצע ובני הזוג עדיין רבים, כל הזמן קורים דברים, ואת יכולה לנחש אם אלו דברים שכיף לחוות אותם או רע, רע מאד. וקורים דברים שמרגישים לי ולילדי רע מאד.

ואני שומעת את המילים שאני בעצמי מלמדת את התלמידות שלי: "יש הרבה מצבים שאת לא יכולה לשנות את המציאות. את יכולה לבחור איך לחיות אותה".

וחובת ההוכחה עלי.

בשבוע האחרון נאלצתי להגיע שוב לאיזשהו מקום, שרק מלחשוב שאני צריכה ללכת אליו – נהיה לי רע ממש, אבל אני צריכה, זה לא נתון לשיקולי.

וכשירדתי את גרם המדרגות אל עבר הבניין, כשהלב שלי בוכה, ובכל מדרגה אני אומרת לעצמי: "את תהיי בסדר. שלושה שותפים... את עושה רק את מה שאת יכולה" כדי לשכנע את עצמי לנשום, להירגע, לסמוך על עצמי שאהיה בסדר, חזרה לי בפלאשבק הפעם הקודמת שהלכתי לשם, וירדתי באותן מדרגות, וראיתי חתול אפור מכוער כל כך...

והבנתי שם משהו הכי יפה בעולם והכי מנחם.

וכתבתי עליו פוסט, אחד מהפוסטים הכי חשובים שאשאיר אחרי בעולם הזה.

והשבוע, במדרגות ההן, הגשם ניתח עלי, והייתי עייפה וכואבת וכועסת, והחתול הזה היה שם, הפעם לא באמת. המדרגות היו ריקות מחתולים. אבל אני ראיתי אותו איפה שהוא היה אז, ואמרתי לעצמי "אם הקב"ה דואג לחתול..."

אז אחרי שבוע קשה מאד, שהוא, בדרך הטבע לפחות, הולך להיות רק קדימון לתהליך משפחתי מורכב, אמרתי לעצמי שאני חייבת לקרוא את הפוסט ההוא שוב. פוסט שכתבתי בעצמי ואני מאמינה בו בכל מילה.

ואז החלטתי שאם אני צריכה אותו שוב, יש עוד הרבה אנשים שצריכים אותו, גם אם זה "שוב".

ובכלל, נראה לי שאני צריכה להדפיס אותו ולתלות אחד על דלת הכניסה של הבית, ולשים אחד בתיק, שיהיה לי כל הזמן. החתול הזה.

אז מניחה פה את הפוסט ההוא, העתק-הדבק, כדי שגם לך יהיה החתול הזה איתך!

* * *

בשבוע שעבר הייתה לי פגישה מכרעת בעניין קריטי בחיי.

מיד לאחריו העליתי פוסט ברשת החברתית שאני חברה פעילה בה, וכיוון שהוא פוסט חשוב בעיני, שיכול לתת הרבה כוח לכל אחת באשר היא, אני מעתיקה לכאן, כלשונו.

* * *

בדרך לפגישה מכרעת בעניין קריטי בחיי.

הולכת וממלמלת מילות תפילה ובקשה להקב"ה שישים בפי את מילים הנכונות ושישמור עלי ועל מי שאני הולכת להגן עליהם.

על הילדים שלי.

מבינה את המשקל של הפגישה הזו.

מבינה שבעצם כלום לא בידיים שלי.

מבינה שכמה שאני פייטרית, אין לי שליטה על התוצאות.

הלב דופק. אני מתחננת לישועה.

יללות חתול מחזירות אותי למציאות הנורמלית של חיי שגרה ובעיות של חתולים.

אני מסתכלת לעבר הקול, ורואה חתול אפור מכוער במיוחד הולך לצד אדם לא צעיר, גופו דרוך והוא מיילל.

האדם מחזיק באגרופו אוכל חתולים, והולך לכיוון הצד המקביל של הבניין.

החתול איתו.

מיילל.

הם מגיעים לגדר שממול. האדם מתכופף ומניח את האוכל על הריצפה, והחתול, שיודע כבר מה מחכה לו, ממהר לזלול בתאבון.

ואני פתאום חושבת לעצמי: איך הקב"ה דואג לחתול הזה! איך הוא מצא מישהו אחד בעולם שידאג לו, אף על פי שהוא החתול הכי לא פוטוגני שתראו, ונראה ככזה שאף אחד לא ירצה לאמץ, ובכל זאת, הוא אחד מבין מיליוני חתולים בעולם שהקב"ה שלח אליו באופן מיוחד שליח אישי שידאג לו בכל יום למזון.

ואם הקב"ה מצא את האחד הזה בעולם, הוא בוודאי ידאג לי, הבת שלו, ולילדים שלי, שהם הילדים שלו ושהוא הפקיד אותי להיות אחראית עליהם!

התובנה הזו מכה בי כשאני יורדת במדרגות אל עבר הבניין אליו אני צריכה להגיע.

אבל הגעתי אחרת.

הקב"ה דואג לחתול.

הוא לא ידאג לי?

הוא ידאג לי.

בדרכו המיוחדת, היצירתית, המפתיעה, ההשגחתית.

הוא ידאג לי.

הוא יודע נפש כל חי. הוא יודע מהי אמת. הוא יודע כוונות הלב.

הוא ידאג לי.

אני קצת יותר מחתול.

* * *

הפגישה הייתה מורכבת.

בסופה התפרקתי לחתיכות.

כמספר הילדים שלי.

נעמדתי בחוץ.

אפשרתי לדמעות האחרונות לברוח החוצה.

ואז עישתתי את עצמי בכוח ויצאתי אל המציאות הזו, שבה יש חתולים שיודעים שיש מישהו שגם מחר יביא להם אוכל.

ויש אימהות שיודעות בוודאות שגם מחר הקב"ה ישמור עליהן ועל הילדים שלהן. מן ביטחון פנימי כזה, שאני לא תמיד זוכה להרגיש.

* * *

הגעתי לקליניקה באיחור קל ונדיר,

שמתי את דבורי מאחורי הדלת.

עכשיו זה הזמן של מישהי אחרת, שגם היא צריכה מקום להתפרק לחתיכות, אם צריך.

והקב"ה שלח לי חיבוק גדול,

והלקוחה הזו, ואלו שאחריה,

שכולן עם טראומה מורכבת וכולן הגיעו במצב לא פשוט אלי -

דווקא סיפרו איך הן מתחילות

לחבר את החלקים

שהתפרקו

בזכות התהליך שהן עוברות

בזכות האפשרת שלהן להתפרק

בזכות האמונה המוחלטת שלי ביכולת שלהן להתרפא ממכאובי החיים,

ושיש אותי, לעזור להן להדביק את החלקים ולהרכיב תמונה חדשה, טובה יותר.

הן הלכו,

ואני נשענתי על גב הכסא

אומרת לעצמי

ולהוא שמשגיח על כל חתול וחתול, קל וחומר על בני אדם

שאם הן יכולות,

גם אני יכולה.

ויום יבוא

והחלקים שלי, שמפוזרים עכשיו, ולא רק עכשיו, מפוזרים כבר מידי הרבה זמן

יתחברו

ויתאחו

ויצרו מציאות חדשה, טובה הרבה יותר.

כי יש מי שידאג לי.

זה שדואג אפילו לחתולים.

* * *

עד כאן הפוסט ההוא.

אני מבטיחה שאני משתדלת לסמוך על הקב"ה, להישען עליו. אני חייבת את זה בשביל השפיות והבריאות הנפשית שלי, ועבור ילדי.

ובמקביל, משתמשת בכלים שלמדתי בקורסים מקצועיים כי לפעמים כל כך קשה לי להאמין...

מזמינה אותך לקחת איתך את החתול האפור כצידה לדרך, כי הדרך שלנו כאן לא פשוטה לאף אחד, מי יותר ומי עוד יותר.

איתך, ועם החתול.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.