'כל הנוגע בהר מות יומת': על מי איים החפץ חיים?

החפץ חיים, הסבא קדישא, רבם האהוב של כל בני הגולה, שמר את פיו ולשונו, כידוע, ומעולם לא הוציא מלת גנאי על יהודי שלא כפי ההלכה.

במשך שנים שקד על תלמודו כדי לברר את כל ההלכות החמורות שבשולחן ערוך אורח חיים, ולכתוב את חיבורו הגדול "משנה ברורה", לצד חיבורים רבים נוספים שמטרתם לחזק ולעודד את עם ישראל, את החיילים בצבא הרוסי, את העניים והסובלים, ולעורר את היהודים להאמין ולצפות למשיח, לאהוב חסד, ועוד ועוד.

רק פעם אחת ידועה לנו, שבה יצא החפץ חיים מגדרו, ואיים על יהודי. מה קרה שם?

הימים ימי המהפכה הקומוניסטית. השלטונות החדשים וה"נאורים" חיפשו דרכים שונות ומשונות כדי להצר את רגליהם של שומרי התורה, כי לדעתם העולם החדש צריך להיות מורכב רק מאנשים פרודוקטיביים, יצרנים, עובדים, ולא מאנשים שמאמינים ב"הבלים". אלו צריכים לעבור מן העולם. לשם כך הם לא בחלו בשום אמצעי, וכמובן, הכל נעשה באופן רשמי ומסודר, על ידי אנשי מדע ומלומדים, כיאה ל"נאורים".

למרבה הצער, כפי שאומרים חז"ל, "אי אפשר לכרות יער מבלי שאחד העצים יתן את הקת לגרזן". גם כאן לא יכלו הגויים להתאנות ליהודים, מבלי שמלשינים מבית, מתוך הקהילה היהודית, ישתפו פעולה ויסבירו להם היכן ה"עוקץ". בתפקיד הזה שמשו אנשי ההשכלה, ובהמשך היבסקציה.

המשכיל קובנר, בספרו "המצרף", פירט את כל החטאים של הרבנים, השולחים ידיהם במה "שאין רוח ההשכלה נוחה הימנה", ובמניפסט שלו הוא דורש מהממשלה לסגור את כל בתי המדרש והישיבות בפקודת החוק. התלמידים יהיו לסבלים ולשואבי מים, ורק מעטים בעלי כשרון ובסיס כלכלי מוצק ימשיכו בלימוד הגמרא ("המצרף", עמ' 127). לפי המשכילים, העוני מגיע מעצלות. ואכן, באותם ימים נסגרה ישיבת וולוז'ין המעטירה, רוח אפיו של ציבור ענק המשתוקק לבית מדרש תורני מסורתי, על פי פקודות מרושעות מהממשלה שהגבילה את שעות הלימוד (למען בריאות התלמידים וכו'), וגם דרשה כמות שעות ללימודי חול, שהיוו בעצם את רוב שעות הלימוד ה"מותרות"...

כמה שנים לאחר מכן, שוב התכנסה, ב"ברכת" הממשלה הרוסית, אסיפה בעיר וילנה, שמטרתה "להיטיב מצבם הבריאותי של בני הישיבות". בראש האסיפה עמד רופא יהודי מפורסם בשם ד"ר שבד.

החפץ חיים, שהיה גם נשיא ועד הישיבות העולמי, הבין את שהולך לקרות, וצפה את חיבוק הדב האוהב, בו המלומדים "ידאגו" ביותר לבריאותם של בני הישיבות ה"מסכנים". הוא הריץ אל ד"ר שבד מכתב בזו הלשון: "כאשר שמעתי שבקרוב תתקיים אספת הרופאים, וכבודו יהיה היו"ר, הנני שולח ברכתי אליו, שהרופא לכל בשר ישלח לכם עזרתו וברכתו ממרום. היות ששמעתי, שמצב הישיבות מעניין אספתכם הרבה, אמרתי להודיעכם, שב"ה הישיבות עומדות על בסיס נכון וקיים. התלמידים מקבלים כל צרכיהם ומספיקים להם ארוחתם ג' פעמים ביום. כשעתיים בכל יום המה מחליפים כוח ע"י טיולים, וב"ה הם בריאים ושלמים. בטח תהיה זה לכם לשמחה גדולה.

"נ.ב. רציתי להזכיר לכבודו, כתוב בתורה: 'כל הנוגע בהר מות יומת'. אם הנגיעה בהר ממיתה, הנוגע בתורה עצמה לא כל שכן".

החפץ חיים, שמימיו לא הוציא מפיו דבר שקר, וודאי לא איומים, מוחל על כבודו וכותב מכתב דיפלומטי ומאיים גם יחד, בהכירו בדיוק את ה"סחורה" מהצד השני (המכתב נדפס בספר "חפץ חיים" על התורה), ובכך קנה עוד כמה שנים של שקט לישיבות הקדושות, שהן סוד קיומו של עם ישראל.