סיון רהב מאיר: בכל מקום, חובה עלינו לחפש את זה שזקוק לעזרה שלנו

תפארת טויטו היא אחת המתנדבות הראשונות של "החלק היומי". כך היא כתבה לי הלילה:"הגיס היקר שלי, אייל מבורך טויטו, נפל בשבוע שעבר בחאן יונס. אני רוצה להאיר נקודה אחת בדמותו: אייל יצא בעבר לשנה לבולטימור, ארה"ב. היה לו חשוב להאיר את תורת ארץ ישראל בקרב יהודי התפוצות.

"אתמול הגיע לנחם אותנו מתניה, שהיה שליח באותו בית ספר בבולטימור שבו אייל היה. הוא סיפר לנו עד כמה חברי הקהילה הצטערו לשמוע על נפילתו, ובכמה אנשים הוא נגע.

"את הביקור שלו אצלנו סיים השליח מתניה במילים הבאות: בגלל הקורונה, השליחות של אייל בארצות הברית נקטעה באמצע, והוא נאלץ לחזור לארץ. ביום שני האחרון, כשנפל, אייל השלים את השליחות אותה התחיל לפני ארבע שנים. הוא חיבר את הילדים בבולטימור לערכים שלו הרבה יותר מכל מה שחלם".

תנחומים לתפארת היקרה ולמשפחתה. שנזכה – בארץ ובעולם – להגשים את כל החלומות של אייל.

מה עשרת הדברות אומרים לנו השנה?

כל דבר מקבל בתקופה הזו משמעות חדשה. וכך, כשקראתי את עשרת הדברות שמופיעות בפרשת השבוע, ראיתי פתאום עוד מסרים שכל כך קשורים למציאות שלנו השנה. הנה רק דוגמה קטנה: "אָנֹכִי ה׳ אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" – האמירה המהדהדת הזו בהר סיני מזכירה אמת גדולה, דווקא עכשיו: כבר יצאנו ממצבים קשים יותר. יש פה תכנית אלוקית, יש משמעות להיסטוריה, גם מהשעבוד ומהצרה הכי גדולה - אפשר לצאת. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. והמשפט מנוסח בלשון יחיד, הוא פונה אליך ואומר: אל תתבלבל ואל תשכח, גם כשקשה.

זו רק ההתחלה. מה עם "לא תרצח"? "זכור את יום השבת לקדשו"? "לא תגנוב"? "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא?"

אשמח לפרשנויות שלכם. כל שנה אנחנו מתייצבים בפרשה הזו למרגלות הר סיני לקבל 10 כללים נצחיים. מה אנחנו שומעים שם השנה?

שייקרע הים

מזל טוב, אלומה לב ועזרא כהן, על חתונתכם הלילה. ציטטתי פה לא פעם טקסטים של אלומה היקרה, בת 39, על ציפייה ועל חיפוש ועל תקווה. בתלמוד כתוב שלמצוא את החצי השני שלנו – זה קשה כמו קריעת ים סוף. והנה, רחלי מושקוביץ כתבה כך על החתונה המרגשת הזו:"היום זכיתי לראות את קריעת ים סוף. אצל עם ישראל הים נקרע, ואחר כך עם ישראל הלך במדבר 40 שנה. לפעמים הולכים שנים במדבר, ורק אז מגיעה קריעת ים סוף. וכשזה קורה – זה בלתי יאמן והכי טבעי בו זמנית.

"והים נקרע הערב לפני אלומה, והמים הטובים עומדים מימינה ומשמאלה, אבא ואמא מלווים אותה משני צדיה, והרבה הרבה עיניים טובות ואוהבות. והחתן מגיע, וכולם צועדים לחופה, ובראש רק זוהרות המילים: קריעת הים, הנה קריעת הים.

"וכשהמוזיקה מתנגנת 'הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ', זה מקבל משמעות עמוקה. ים הרחמים לא נגמר, לעולם.

"תודה, אלומה, שבשנים שהלכת בדרך זיכית אותנו לטעום כל הזמן אמונה, כמה אמונה, בכמויות. והערב אפשר היה להרגיש את זה באוויר, יחד עם כל מי שעדיין מחכה על שפת הים, כל אחד לקריעת ים סוף שלו. יש חמצן של תקווה ואמונה בתוך המים שגואים, וסוף הטוב לבוא. הנה הוא בא.

"מזל טוב, אלומה ועזרא! בואי כלה, בואי כלה".

על ביקור תנחומים אחד, עם מסר לכולנו

"שלום סיוון, שמי יפה בן וליד, אמו של ברק בן וליד בן ה-33 שנהרג בשבוע שעבר באסון בעזה שבו נהרגו 24 חיילים. אתמול קמנו מהשבעה. אני מנויה ל'חלק היומי', ואודה לך אם תפרסמי את הדברים הבאים: ממאות המנחמים שהגיעו אלינו שמענו איך ברק נגע בכל אחד, ודמותו של הבן שהכרנו הלכה והתחדדה עם כל מפגש של מי שהכיר את ברק לרגע קט או לזמן ממושך. בין היתר הגיע גבר צעיר שישב שקט ומרוחק והביט בנו. פניתי אליו לבסוף ושאלתי אותו לשמו ולקשר שלו לברק. הגבר ששמו ע' שיתף אותנו בסיפור הבא: בשנת 2009 פגש ע' את ברק בטירונות. ע' היה בטירונות של הנח"ל וברק בשייטת. ע' סיפר שזו הייתה אחת התקופות הקשות בחייו. הוא היה מנותק מכולם ומכונס בעצמו. הוא התקשה במיוחד להתמודד עם אווירת התחרות בטירונות. ע' סיפר שבתוך כל זה, ברק היה היחיד שראה אותו וזיהה את הפגיעות שלו. הוא עודד את רוחו וניסה בכל כוחו לעורר בו מוטיבציה והתייחס אליו במאור פנים וברגישות. נתן לו לחוש אהוב ומוערך.

"כששמע ע' על האסון זיהה מיד את שמו של החייל הצעיר שעשה עמו חסד לפני שנים. כך הוא כתב בספר שהסתובב בין המנחמים: 'הגעתי לכאן להגיד תודה על נקודה בזמן, זניחה כביכול אך בעלת משמעות בלבי ובנשמתי, תודה על האנושיות ועל לבך הטוב והיפה. יש במפגשים הקצרים האלה משהו חזק שמזקק את תמצית חיינו. יש בכך מזור ותקווה. הרבה דברים אינני יודע עליך, אבל ברק בן ה-18 – חקוק בלבי'.

"מכל הסיפורים המדהימים ששמענו על ברק, זה היה אחד המרגשים, ומילא את לבנו בגאווה גדולה. אנחנו מבקשים להדהד את הסיפור ואת המסר:בכל מקום ובכל סיטואציה שבהם נהיה, חובה עלינו לחפש ולזהות את זה שזקוק לעזרה שלנו, למבט האנושי, לקול הרך, לתחושה שהוא ראוי ואהוב.

"מי ייתן ונזכה לאמץ את הסיפור הקטן והמופלא הזה ולהיות האור עבור זה הנמצא בחשיכה. תודה, יפה".

עצה מאמא של חטוף

אולי המילים הבאות של דיצה אור, אמו של החטוף אבינתן אור, יכולות להועיל לנו. בריאיון לאתר הידברות סיפרה דיצה על הדרך המיוחדת שלה להתמודד עם הכאב והדאגה:

"בכל בוקר, עד לשעה 11:00, אני נותנת זמן לרגשות הקשים. בזמן הזה כל שרירי הנפש רפויים, כל מנגנוני ההגנה לא פועלים, ואני מרשה לכאב ולפחד לבעבע, לצוף. אני קוראת פרקי תהלים מסוימים ושולחת אותם לאבינתן שלי, השבוי. אבל אחרי 11:00 אני סוגרת את השער. אני שומרת על הנפש ולא נותנת ל'מחבלים' תודעתיים להיכנס.

"השיטה הזו מבוססת על ספר התניא, ספר יסוד בתנועת החסידות, שקורא לאדם לתת מקום לכאב, אבל בזמנים קבועים מראש. לשלוט בו, במקום שהוא ישלוט בי.

"חשוב לתת מקום לרגש הזה, אחרת זו הדחקה שתתפרץ חלילה בצורה הרסנית. אבל אסור להישאר כל הזמן בתחושה הזו. לכן צריך לתחם את הבכי והכאב. אני זו שמזמינה את החולשות וקובעת איפה ומתי להיפגש איתן - בבוקר ובבית שלי - אחרת הן יתקפו אותי באמצע היום. ואם זה בכל זאת בא פתאום ומתקיף - אני דוחה את הכאב, שומרת על גבולות הנפש והתודעה. יהיה לכך זמן מחר בבוקר, עד 11:00".

רבי שניאור זלמן מלאדי, מחבר ספר התניא, כתב את ספרו לפני למעלה מ-200 שנה. ועכשיו אמא בישראל, שהבן היקר שלה בעזה כבר 117 ימים, משתמשת בכלי הזה ונותנת אותו במתנה לכולנו, לזמנים קשים מכל סוג: לא להדחיק את הכאב, אבל גם לא לאפשר לו להשתלט על כל היום ועל כל התודעה. לתת לו מקום וזמן מוגדרים.

בשורות טובות.