זה מה שהלוחמים מבקשים. האם התקשורת מסוגלת?

השבוע השתתפנו, חברי צוות אתר הידברות, במפגש גיבוש והתרעננות בניצוחו של דודו כהן, מנהלנו המסור (דודו, שוב תודה בשמי ובשם כולם...). אחד משיאיו של היום היו דברים מרגשים של עודד הרוש על הימים הטרופים העוברים עלינו בחודשים האחרונים.

עודד, שבימים שבשגרה משמש כאחד מהמראיינים המוכשרים שלנו (חדי העין שביניכם בוודאי שמו לב שלאחרונה הוא כמעט ונעדר מהמסך, אבל אל דאגה – הוא חוזר בקרוב), נלחם בחודשיים-שלושה האחרונים כלוחם שריון בזירות הקרב ברצועת עזה. כטנקיסט בדימוס, לא יכולתי שלא להתחבר לדברים שלו, וכמעט להריח את ריח אבק השריפה והפגזים המתפוצצים. אבל חשובים יותר היו המסרים שהעביר לנו ישירות מהלוחמים בשדה הקרב, מסרים שחשוב שכולנו נהיה מודעים להם. בתמצית: הלוחמים חדורים רוח של הקרבה, נחישות ורעות, ללא הבדל בין קפלניסט (משמאל), ביביסט (מימין) או 'משיחיסט' (משמאל ומימין); צה"ל כותש את האויב ומכריע אותו; ואנחנו, אלה שבעורף, חייבים, פשוט חייבים, להישאר מאוחדים.

עם פרוץ המלחמה, והטראומה שנצרבה בעקבות הזוועות שחוללו המפלצות של חמאס ביישובי הדרום, נדמה היה שנזדמנה לאולפנים שעת הכושר לכפר על חטאי הטרלול שעברנו פה בשנה האחרונה (זוכרים את ה"הפיכה/מהפכה" המשפטית? את 'סערת' התפילה ביום כיפור בדיזנגוף? את העתירה לבית המשפט נגד הקפות שניות במרחב הציבורי?). כלי התקשורת התגייסו למשימה, פרצו עם סיפורים קורעי לב על השכול והיגון מחד, ועם גילויי האחדות בעם ישראל מאידך. אך הרגעים הללו לא נמשכו זמן רב. שלושה חודשים אחרי, ניתן להיווכח בצער רב שכלי התקשורת ברובם כמעט וחזרו לשגרה – עם מנגינת רק-לא-ביבי/רק-ביבי, ועם אווירה של רוח נכאים שמתאימה (אולי) לעתות של שלום אבל לא לשעת חירום של עם שנלחם על קיומו, פשוטו כמשמעו.

אכן, מלחמה היא דבר נורא והיא גובה קורבנות איומים. נכון, חטפנו מכה קשה והמחדל צריך להיבדק – על כל רבדיו. אבל לא כעת. את כל המאמצים, בחזית ובעורף, חייבים לרכז כרגע לטובת הכרעה מהדהדת במלחמה. הברירה שעומדת לפתחנו היא בין ניצחון במאבק שלנו על החיים כאן, בארץ ישראל (לא איכות החיים, החיים עצמם) ובין פשוט לארוז את המזוודות ולחזור לוורשה, ברלין, קזבלנקה או צנעא.

הכל הוא כמובן עניין של ליין-אפ ומיסגור, מה מקדמים לראש סדר היום הציבורי ומה דוחקים לאחור. תקשורת שמעדיפה לתת במה להפצת דכדוך וייאוש ("לא תהיה תמונת ניצחון", "הפסדנו") במקום לשקף לנו את הקולות מהשטח שמביעים חוזק וחוסן לאומי (כן, מורל זו לא מילה גסה, ודאי בעת שכזו) – חוטאת לתפקיד הנדרש ממנה בימים אלו. הברירה בידינו, לקוחותיה, להחליט מה נכנס אלינו הביתה – ומה לא.