שווה סיפור: אמא בישלה אהבה

היום שבו נולדתי להורי היה יום משמח במיוחד, לא רק כי שנים הם חיכו ליום הזה, אלא שליקום הזה הגעתי עם אח נוסף, תאום. יחד הגחנו לאוויר העולם. בעוד אני מצליח להשתנק ולבכות, אחי התקשה בכך. קשיי הנשימה שלו גרמו לו את הנכות שממנה סבל כל חייו.

למרות כל הקשיים, בשביל אמא היינו הזוג המושלם, הילדים הכי מקסימים שיש. שום נכות לא הגבילה את אהבת האם האדירה שהיתה לה. היינו הכל, דבר לא היה חסר בנו, כל מה שייחלה והתפללה – קוים בנו.

אמא לא ראתה ביוסי שום קושי או רבב. הוא היה ככה, כמות שהוא, הילד הכי מושלם. מבחינתה שום דבר לא היה צריך להיות אחרת. אמא טיפלה ביוסי במסירות עילאית, מדברת אליו בגובה העיניים, בשפה שלה, הפשוטה והטובה, ושום דיבור של אנשי מקצוע לא החליף לה את המילים. היא ראתה אותו רגיל לכל דבר ועניין. מבחינתה, מי שלא ראה אותו כך – יש לו בעיה.

הייתי ילד מוקף חברים, צוהל ושמח. בעוד אני שיחקתי והשתובבתי, יוסי היה יושב על הכסא שלו ומביט בי. לפעמים צוחק, לפעמים צועק או סתם זורק הברות חסרות משמעות. מידי פעם הייתי מגיע אליו, שואל לשלומו. שמרתי עליו, אבוי היה למי שיעז לצחוק או ללעוג לו, הייתי מגונן עליו מכל העולם שיכול להרע לו, אבל אף על פי שאהבתי את יוסי, היה בי הרבה כעס בפנים. לקח לי הרבה מאוד זמן להודות בכך, אך כעסתי על המציאות הזו שנכפתה עלי, במקום להיות כמו כולם. ההתמודדות הזו לא התאימה לי. כעסתי גם על כך שלקח לי את אמא, הגם שבאמת אמא היתה שם כולה בשבילי. עוד לפני שהייתי מבקש היא כבר ידעה מה אני רוצה, והיתה שם לספק לי הכל. האהבה שלה היתה ללא גבולות, אמא מושלמת.

האדם היחיד שידע את מה שאני מרגיש כלפיו היה יוסי. אני הרגשתי זאת, וידעתי בחוש הכי עמוק שלי, משהו שרק תאומים יכולים להבין, שהוא יודע, הוא מרגיש. אבל הייתי קפוא מכדי לכאוב אותו ולנסות להתקרב אליו.

כשבגרתי, התקבלתי לעבודה שנהניתי בה מאוד, וגם שם נהנו ממני. התקדמתי בעבודה, עד כדי כך שתפרו לי נישה מיוחדת בתוך הארגון, משהו ייחודי שרק אני עשיתי, ועם השנים ידעתי אותו טוב יותר מכולם. במקביל התחתנתי, וברוך השם, נולדו לי ילדים שמילאו את הבית ואת הורי בנחת אמיתית. דווקא ילדי אהבו וכיבדו את יוסי מאוד. אמא שמחה על כך מאוד. זו היתה הנחת האמיתית שלה, לראות שדואגים ליוסי ואוהבים אותו. החיים המשיכו לזרום, כל אחד והדרישות שהחיים הציבו לו.

אמא המשיכה לגדל את יוסי אצלה בבית. אף אחד לא יכל לקחת אותה ממנו. היא התעקשה שהוא יישאר במסגרת הכי טובה עבורו, קרוב אליה, בתוך הבית. גם לאחר הפטירה של אבא, כשכבר לא היה מי שיעזור לה, היא המשיכה, מתעקשת: "יוסי נשאר איתי בבית", אמרה, "אין על מה לדבר". עם הזמן היא הביאה עזרה מבחוץ, אבל עדיין, האדם הראשון שיוסי ראה בבוקר ובמהלך כל היום – היה אמא. מבחינתה המטפל היה רק כלי, לא יותר. היא היתה צמודה אליו, דואגת ומוסרת את נשמתה ממש. אבל אמא שלי לא נהייתה צעירה יותר, ולאחר שחלתה במחלה ניוונית, היא התחילה להבין שהמצב לא יהיה טוב יותר, ושהיא צריכה להתכונן ליום שאחרי.

היא הסתובבה ימים רבים בכל מוסד שהתאים ליוסי, עד שלקחה את הרע במיעוטו, כדבריה, ורק אחרי שכלו כל הקיצין, היא העבירה אותו למוסד. באותו יום היא בכתה כל כך, לא מצליחה להתאושש ולהאמין שיוסי שלה יוצא מהבית. אבל אם חשבתם שהיא ויתרה – טעיתם. אמא היתה נוסעת בכל יום (!) ליוסי, נמצאת איתו כמה שיכלה, מטפלת, סועדת, לא עוזבת אותו לרגע.

רק בשבוע של הפטירה שלה היא לא הגיעה. היא אושפזה בבית החולים, מיוסרת, כאובה ממחלתה. כל דרישת שלום שהביאו לה מיוסי - שימחה אותה. השכנים הנהדרים שלה החליטו לשמח אותה, וכך בכל יום שכן אחר הלך ליוסי ועדכן את אמא. כמה אושר היה לה מכך.

ואני? הלכתי פעם אחת, רק כדי לומר לאמא שהייתי שם ויוסי שמח מאוד, זהו. כאשר התקשרו אלי מבית החולים להגיע מהר, כבר הבנתי את המצב. ידעתי שאני הולך להיפרד מאמא, התפללתי שאצליח להגיע בזמן.

היא חיכתה לי, אמא הגיבורה שלי. כאילו אין לה כלום, היא בירכה אותי, הודתה לי על כל הימים הטובים שבהם זכתה להיות אמא שלי. ואז, רגע לפני שנפרדה ממני לנצח, היא החזיקה לי את היד חזק כל כך, ואמרה משפט אחד: "בבקשה, תשמור על יוסי. תלך אליו". זהו, כאן היא כבר קרסה.

זעקתי עם המניין שהתאסף סביבה את הפסוקים, נפרד מאמא שהלכה לעולם שכולו טוב.

השתדלתי לזכור את ההבטחה שלי לאמא. שכרתי ליוסי את האנשים הכי טובים, שיהיו איתו ויבקרו אותו, אני התאמצתי מאוד לבוא אליו לפחות פעם בחודש, וגם זה היה המון בשבילי. המוסד שלו היה בקצה השני של הארץ, מה שהצריך ממני ויתור על יום עבודה ועוד. אבל טכנית – דאגתי לכל, לא בחלתי בשום דבר.

בשבילי, לוותר על יום עבודה היה קשה יותר מכל דבר אחר. אהבתי את העבודה, והיה לי נח וטוב מאוד איתה. היות שאני הייתי אחראי כמעט בלעדי לנישה ספציפית מאוד שם, נעדרתי כמה שפחות. התנאים היו מעולים, והמנהל אהב אותי מאוד, כך שהיה מובן מאוד שהשקעתי שם הרבה, מטבעי אני אדם נח מאוד, וגם בעבודה, בצוות, אהבו אותי מאוד. הרגשתי שם הכי בטוח שיש.

עד שהחברה נמכרה. המנהל הוחלף, והגיע מנכ"ל חדש, שחשב אחרת, ורצה לקדם דברים בצורה שונה. אלו היו ימים מאוד קשים לכולנו, כל הצוות. פתאום ביום בהיר אתה שומע שהחברה שלך נמכרה, ועכשיו תלך אל הלא נודע. אני המשכתי לתת את הכי טוב שלי, כמו שהיה עד עכשיו, ואז פרצה מגיפת הקורונה. בתחילה עוד כולם היו מבולבלים מהמצב, אבל לאט-לאט השוק נתן את אותותיו. גם אצלינו החליטו לייעל, ולנצל את הזמן הזה כדי לוותר על חוליות שלא נצרכות כל כך. כאן המנכ"ל החליט לוותר על השירות שלי. הוא הגיע למסקנה שעל ידי שילוב של שירות חיצוני ועוד כמה חבר'ה שיכולים להוסיף כבר עוד דבר או שניים למשימות שלהם, אני מיותר. וזה מה שקרה.

קבלתי מכתב פיטורים אחרי שלושים שנות ותק! ואל יקל הדבר בעיניכם, זה לא רק שהשמיים צונחים עלי, מעצם הפיטורים, אלא שאני מילאתי בכל התקופה הזו משימות שהיו ייעודיות רק לחברה שעבדתי בה, אין לי טייטל שאני יכול להשתמש בו בחוץ, אין לי כותרת לחפש בדרושים. ומה אני עושה עם עצמי?! וכך, באחד הבקרים, כשהתחלתי להרגיש שעוד רגע אני מתפוצץ, עליתי על אוטובוס – הישר ליוסי.

יוסי חייך אלי את החיוך החם שלו, כאילו לא עבר כל כך הרבה זמן מאז התראינו בפעם האחרונה. ישבתי עם יוסי בלובי, מחזיק את ידו, ופתאום מצאתי את עצמי נשבר ובוכה לידו. סיפרתי לו על הפיטורים, את כל הכאב. פתאום עכשיו יצאה לי כל המוגלה. לראשונה דברתי איתו כמו אח אל אחיו. הרגשתי טוב כל כך לידו, האחד שלא מבקש ממני הסברים, ואני תמיד אהיה המושלם בשבילו, תמיד אתקבל בחיוך. פתאום התחלתי להכיר בו באמת.

מאז, התמכרתי אליו. התחלתי לנסוע אליו בכל יום. כל עוד אין לי משהו אחר לעשות, החלטתי לעשות למען אמא ויוסי, אבל בעיקר לנשמתי. גילתי את יוסי מחדש, הבנתי כמה הוא נצרך עבורי. הצוות של המוסד התפלא מאוד לראות אותי פתאום, אך בעיקר התפלא מהמסירות שלי. אט, אט גיליתי שאני קרן האור לא רק של יוסי, אלא של עוד חוסים במוסד. ראיתי שיש לי את זה.

גם הצוות ראה זאת. הם השיגו לי אישור להגיע גם בסגרים, וממש העריכו את הנדיבות שלי. ואז, באחד הימים, קרא לי המנהל. הוא הניח לי הצעה על השולחן: לבוא לעבוד אצלם. הוא ייתן לי דירה במתחם, כך שאוכל להשכיר את דירתי שבמרכז, ולגור שם. הייתי בהלם, לא ציפיתי לזה. אני חלמתי על נישה אחרת לגמרי, וגם עבודתי הקודמת היתה ניגוד מוחלט לכל זה.

החלטתי לחשוב ולהתייעץ עם אשתי.

בעוד אני הייתי צריך זמן לעבד זאת, ובעיקר להבין שאני משנה כיוון למשהו אחר, אשתי לקחת זאת הכי טוב שאפשר. היא שמחה ממש, מבחינתה זה היה מושלם.

הסכמתי.

מאז אני כאן. צמוד ליוסי, בדיוק כמו שאמא שלי ביקשה, ומתחיל לחיות מחדש. אני מודה לה' כל רגע על שהביא אותי לממש את הצד האמיתי שלי. הסיפוק הוא אדיר, אני נמצא בין נשמות גדולות, ובשבילי זו זכות.

אני קניתי את עולמי, ואמא שלי – אני יודע כבר, היא בישלה שם את הכל...