חני נחמיאס: "לא מאמינה יותר בדו-קיום"

בתוך כל הכאב הנוכחי, חני נחמיאס, שחקנית וכוכבת ילדים, תושבת תל אביב שגרה ממש מול רחוב קפלן, זוכרת היטב את הימים של מלחמה גדולה אחרת שהתקיימה שם עד לא מזמן. הימים שלפני האסון של שמחת תורה והמלחמה הנוכחית אופיינו במאבק מתמשך בין הימין לשמאל, ובהפגנות קשות שהתקיימו מדי ערב. "זו הייתה תקופה לא פשוטה בעיניי, זה קרע נורא בעם שלנו", אומרת נחמיאס בכאב. "היו ימים שירדתי להתערבב, והיו בעיקר ימים שברחנו מפה לפני שזה התחיל וחזרנו אחרי 11 בלילה, כי אחרת היה בלתי אפשרי להיכנס לפה, כי זה ממש היה אזור נצור.

"הפריעו לי ההתנהגויות. אסור לנו לשכוח שאנחנו מדינה שנרצח בה ראש ממשלה, והוא לא נרצח על ידי מחבל אלא על ידי יהודי. קיטוב הוא הרה אסון, והשונאים שלנו גם אמרו בריש גלי שהם הרגישו את השסע הזה ושיערו שהכוחות שלנו יהיו מפורקים מכדי להילחם בהם, ומשם נפתחה הלחימה נגדנו. אני גם התבטאתי בריאיון, שדיברו איתי על השסע והקרע בעם בתקופה שהסרבנות הייתה באוויר, שאין לי ספק שאם וכאשר הם ייקראו לדגל – לא יהיה היסוס ולא לרגע. זה אכן מה שקרה".

איפה פגש אותך האסון של שמחת תורה?

"בביתי הקט בתל אביב, אפילו לא שמעתי את האזעקה של שבת בבוקר. עירית ענבי חברתי אמרה לי 'חני, מלחמה, מלחמה איומה'. האסימון נפל לי לאט לאט, כשהתחלתי לשמוע שאנשים זועקים בריאיונות בטלוויזיה לכתבים 'איפה הצבא', ו'חטפו את אבא שלי, ואני רואה תמונות שהוא בדרך לעזה'. יומיים קודם לכן הייתה לי הצגה ב'הבימה', בשם 'בוסתן ספרדי'. הייתה צריכה להיות לי הצגה גם בתאריך שבו פרצה המלחמה, ולא התקשרתי אפילו להבין אם ההצגה בוטלה, וגם הם לא התקשרו להודיע לי. זה היה ברור לכולנו שנפל דבר, שהעולם נעצר".

חני מתארת איך האסון פגש אותה גם ממקום אישי כואב, משפחתי אפילו: "נכדה של גיסתי נרצחה בנחל עוז. היא הייתה חיילת ששירתה כפרמדיקית. היא בעצמה מקיבוץ בארי, וכל המשפחה של אחותה והסבתא הם ממגן, וכולם היו בממ"דים 26 שעות עד שחולצו עם טנקים מהחלונות של הממ"ד. בשבעה שלה שמעתי את הסיפורים האיומים, של היישובים השרופים והגופות שהיו מוטלות. אלה תמונות שתוארו לי, מה שנקרא ב'לייב' כמעט, כי פגשתי את הניצולים יומיים-שלושה אחרי שזה קרה, ושמעתי מהם עדויות מגוף ראשון. זאת הייתה חוויה מאוד קשה".

הרבה קולות אומרים שהאסון הזה, והמלחמה שבעקבותיו, שינו אותנו, שכל אחד מאיתנו הפך קצת לאדם אחר. את מרגישה את השינוי הזה גם אצלך?

"ראיתי ריאיון עם הסופר דוד גרוסמן, שהוא איש שלום ואיש שמאל מובהק. הכתב שואל אותו האם האמונה שלו בדו-קיום התרסקה, והוא אומר 'לא, היא לא התרסקה, אבל היא קיבלה מכה קשה. אתה יודע מה, אפילו מכה אנושה'. אצלי, היא שלב אחד אחרי האנושה, אני לא רואה דו-קיום. בעבר ראיתי מאוד, ממש קיוויתי. אני אגיד לך יותר מזה, בעבר הלכתי אפילו ליום הזיכרון המשותף הפלסטיני-ישראלי כדי לראות את זה בעיניים, כדי לראות שיש אנשים משני המקומות שאיבדו. אחד איבד ילד כי הוא זרק אבנים, והשני איבד אחות במסעדה שמחבל מתאבד התפוצץ בה, שזה אבל מובהק של שני אנשים שאיבדו ילדים משני הצדדים ובאים להתאבל יחד ולעמוד יחד בצפירה, כשלכאורה אין דו-קיום יותר גדול מזה. אבל אני לא רואה אותי הולכת למקומות כאלה יותר, גם לא מסקרנות, יש בי כבר הרבה מאוד חשדנות, ולאו דווקא כלפי ערביי ישראל, אבל גם. רק לאחרונה, מעבר לגבול, נפתחה בירדן, מדינה שאנחנו כביכול בהסכם שלום איתה, מסעדת שווארמה שנקראת '7 באוקטובר'...

"אני חושבת שבהרבה דברים התעוררנו מאז האסון של שמחת תורה, לא רק דו-קיום. אם לא היה קורה האסון הזה, החיילים שלנו לא היו נכנסים פנימה לעזה, ומוכיחים כמה שכוח ההרתעה חזר. רק עכשיו, כשיש כל כך הרבה קורבנות, אנחנו מבינים שכל השנים האלה הם התבצרו והתחמשו. הם האכילו את הילדים שלהם בשנאה, והם לא רואים שום דרך לחיות לצידנו".

(צילום: רמי זרנגר)

כמה האסון הזה השפיע עליך אמונית?

"היה פה קצת חטא היוהרה. הייתה תחושה שהגדר הזאת בלתי עבירה, ותצפיתניות שאמרו שהן רואות דברים והשתיקו אותן, ואגו גברי, ושאננות שאסור שתקרה במקומות שאנחנו חיים. אני מופיעה עכשיו במחזמר בבית לסין, ובאחד המונולוגים שלי אני אומרת לתלמיד ש'נגזר עלינו לחיות על חרב, זה הגורל שלנו'. מדובר במחזה שנכתב בשנות ה-70, לא עכשיו, אבל הרלוונטיות שלו כואבת ומפחידה.

"אני לא מרגישה שזה פגע באמונה שלי. אנשים בשואה רעבו ללחם ולמרות הכל צמו ביום כיפור. אני לא מאמינה פחות בהקב"ה, בעם הנבחר. אני לא איבדתי את האמונה שלי. לא הפסקתי להדליק נרות או לעשות קידוש, זה לא עשה לי 'שברנו את הכלים', זה לא העיף אותי לגמרי מכל היסודות שעליהם חונכתי ועליהם גדלתי.

"אני באה ממשפחה מסורתית חילונית אבל לגמרי שנשענת על המון מצוות, אבא שלי היה עושה קידוש כל יום שישי. אני מאוד מאמינה וצמה בכיפור מאז שהייתי בת 12, והולכת בחגים לבית הכנסת. הייתי יכולה לצום ולראות טלוויזיה, אבל בן הזוג שלי, הזמר יהודה אליאס, הוא מבית קצת יותר חזק ממני, וכשהוא עושה קידוש ובוצע מהחלה ב'המוציא', הטקס שלו יותר רחב מהטקס שהייתי מורגלת בו. ביום כיפור האחרון עברנו את הצום ממש בלי טלוויזיה, וזה היה משמעותי".

בתוך כל הכאב, נחמיאס מציגה אמירה משמעותית של אחדות, שאסור לתת לה להתמוסס בימים שאחרי המלחמה: "אני חושבת שהצבא הוא סוג של מראה של החברה הישראלית, ברב גוניות של הלוחמים בו שמשרתים זה לצד זה. דווקא בתוך הלחימה, כשמדברים על הנופלים, אנחנו רואים שהם מגיעים מכל קשת החברה הישראלית: אנשים שהגיעו מערים שיש להן אופי הרבה יותר דתי וערים יותר חילוניות. אנחנו רואים חובשי כיפות, אנחנו רואים חילונים גמורים, ואנחנו רואים חרדים. אין פוליטיקה ודעות שונות, יש מדינה יהודית וישראלית, ולוחמים שנלחמים על הבית. יש משהו בביחד הזה שהוא כל כך עוצמתי, שהוא צריך להיות הסימן המובהק שלנו. אסור לנו להיפרד בשום צורה אחרי שהלחימה הזו תיגמר".

חני נחמיאס התראיינה בתוכניתה של מורן קורס "לא מובן מאליו". הריאיון המלא ישודר בקרוב