אפרת ברזל: שבתות גדולות, שבתות קטנות

איך אני אוהבת שבתות גדולות, כשכל הנכדים באים וכל הבנים חוזרים מהישיבות, והכלות עם קופסאות של פאות ושקיות.

איך אני אוהבת שבתות גדולות, שכבר משלישי בעלי מתחיל עם דיבורים ראשונים על איזה בשר הוא יוציא לי לבשל מהמקפיא, ואיך הוא ייצא לציד פטריות שכולם כל כך אוהבים, והן כל כך מתכווצות בבישולים שצריך מהן כל כך הרבה סלסלות.

איך אני אוהבת שבתות גדולות,

שאני מתכננת בהן את צבע המפיות, את ההתאמה לפרחים, סופרת את מספר הכיסאות, כשעוד אורחים באים, בנוסף לכולנו. הרבה אנשים.

איך אני אוהבת שבתות גדולות, שאני משבצת בהן מראש מי ישן איפה, על איזה ילד ליפול שייתן את החדר שלו הפעם, ואיך אני אגוון איזה סלט שכולם יגידו לי עליו, "אמא, וואו, טעים דווקא, מאיפה הבאת את הרעיון הזה לשים פלפלים חתוכים קטנטן קטנטן בתוך החצילים, חדש, אה?". מהרבנית חגית שירה, אגב.

איך אני אוהבת שבתות גדולות, כשכולכם מתווכחים כאן על המצב בכלל ועל החופשות הקרובות בפרט, איך אני אוהבת שבתות גדולות, שיש מלא כלים לשטוף ואני בשקט מחביאה קערות וסירים שאין לי חשק עכשיו לטפל בהם, מחביאה בתא הריק של התנור הבשרי, העיקר שבסך הכל יראה נקי.

איך אני אוהבת שבתות גדולות, שאני מפטפטת בבוקר השכם בהן עם אריאל ושירלי.

מסבירה לכם על הצמחים שלי, ועל לאן טיפסו הקנוקנות במסלולן. לאן הן רצו לצמוח ולאן אני החלטתי לנתב אותן. איך אני רואה על הפנים שלכם שמעניין לכם איתי.

איך אני אוהבת שבתות גדולות, כשהן נגמרות וכולכם הולכים, ונהיה שקט של אחרי הסערה, ואני מתיישבת חרש על הספה, אחרי שקילחתם פה כבר גם את הילדים, ואמרתם כל כך יפה תודה רבה. אהובים.

איך אני אוהבת שבתות קטנות.

שרק הילדים הלא נשואים נמצאים כאן, ואני מסתכלת עליהם והם עלי, וחושבת על איך הקוטן הזה עדיין גדול יותר בכמותו מהמשפחה הגרעינית שהייתה לי כל החיים. אמא אבא, ילד וילדה.

איך אני אוהב שבתות קטנות,

שהשבוע לפני שהן באות נראה ארוך יותר, שיש מלא זמן לעבוד, ולחשוב, ולעשות, כי כאילו כמה שימת לב כבר דורש סיר צ'ולנט פצפון?

אני מרגישה שאני מדברת כעת דיבורי ניגון של אקורדיון. שנפתח, שנסגר, והאצבעות בינתיים מקישות על הכפתורים הקטנים שאף פעם לא הבנתי כמה הם משפיעים, אבל הם כן. משבתות גדולות לשבתות קטנות, חזור באקורדיון לשבתות גדולות.

אני מזמזמת לי כעת את הניגון הידוע של רגע עם דודלי על הילדה ההיא ואחותה הקטנה, שהקול המתוק שלהם דיבר את הדילמה של שתי האחיות, "הכי כדאי להיות גדולה להיות גדולה להיות גדולה", ואחר כך הגיע התור של האחות הקטנה שאמרה, "הכי כדאי להיות קטנה להיות קטנה להיות קטנה", כי אחים לפעמים עושים לעצמם את זה במחשבות. שאח בכור, מדמיין איך האישיות שלו הייתה מתפתחת אם הוא היה הקטן במשפחה.

מעניין אם גם שבתות עושות את זה לעצמן. שבת גדולה ששואלת את עצמה, מה היה קורה לה אם היא הייתה שבת קטנה.

אני אוהבת שבתות קטנות, לא מחייבות כאלה, שאיזה מפיות שנשארו לך משבתות גדולות, את שמה ועורכת, שולחן כזה, שהוא יפה מצידו אבל לא צועק הנני. שקט יותר. ענו.

אני אוהבת שבתות קטנות, שספר טוב מלווה אותי כבר מהערב, תחושת רוגע של מלאכי השרת, מדי פעם תזכורת של כאן ועכשיו, תהני. מהדממה.

אני אוהבת שבתות קטנות, שאף סיר אני בהן לא מחביאה, הכל נשאר בכיור ומסמן לי את האקורדיון בסגירתו.

אני אוהבת שבתות קטנות, שבבוקר שישי שלפניהן אני כותבת, אני מלאת רעיונות, שותה עוד קפה אחד, ליתר בטחון.

אני אוהבת שבתות קטנות, שנשארים מהן עודפים של חלות מאפה בית, אני אוהבת את השבתות הקטנות שבהן בעלי זורק לי בזהירות: "אולי לא תעשי חלות?".

שברור לי שזו אמירה שבאה מטוב לב ורחמי לישה, אבל זו עוד הזדמנות להסביר לו מה זאת אישה, וכמה חשובה לי הפרשת חלה. גם כשהשבת קטנה.

אני אוהבת שבתות קטנות, לתכנן בהן את השבתות הבאות, הגדולות.

איך אני אוהבת שבתות.