הסופרת לאה פריד: "השאיפה היא לספרות חרדית איכותית יותר"

אם תשאלו אדם חרדי בן ארבעים-פלוס מה קרא בילדותו, הוא יגרד בראשו, וייזכר בשלל ספרים קלאסיים שנכתבו על ידי סופרים בלתי-יהודים בעליל: היידי בת ההרים, רובינזון קרוזו, 20,000 מיל מתחת למים, השביעיה הסודית...ספרות חרדית לא היתה קיימת אז, ומכיוון שלמנוע מתולעי ספרים לקרוא זה פשוט בלתי אפשרי - הורים ומורים התפשרו על קנייה והשאלה של ספרים שנחשבו 'נקיים'. בספרים אלה לא היו סצנות לא ראויות, אלימות קשה או שפה גסה. מצד שני, הם היו רחוקים מאד מעולמם של קוראי הספרים החרדיים.

"ספרות החרדית בישראל התחילה להופיע רק לפני כארבעים וחמש  שנה בערך",  אומרת הסופרת החרדית לאה פריד, סופרת עם וותק של 35 שנים שהוציאה למעלה עשרים ספרים לילדים, נוער ומבוגרים. "זה התחיל בעיקר בזכות עיתון הילדים 'זרקור'. כשאני הייתי ילדה עוד לא הייתה לנו ספרות חרדית, והחשיפה רק לספרים כלליים גרמה ללא מעט בלבול. ילדים צריכים לקרא על סביבת החיים המציאותית שלהם, ואם ילד חרדי פותח ספר ורואה משפחה עם טלוויזיה וכלב – זו לא סביבת החיים שלו. בספרי הילדים החרדים הילד רואה ארון ספרים גדול בסלון ואימא בכיסוי ראש. בספרי ההרפתקאות לילדים אין חבורות מעורבות של בנים ובנות אלא חבורות של בנים בלבד וחבורות של בנות בלבד. זה מה שמשקף את דרך החיים שלנו".

חנות ספרים, מאה שערים (צילום: Serge Attal / פלאש 90)

דגש על האיכות

הספרות החרדית נהנית היום מפריחה גדולה, כשכותרים חדשים יוצאים לאור כמעט מידי שבוע. ברוב-רובן של הספריות החרדיות כבר לא תמצאו קלאסיקות ישנות: פירות היצירה של הציבור החרדי מספקים לגמרי כדי למלא את המדפים. "עכשיו, כשהשגנו את היעדים שלנו בכמות, הגיע הזמן להשקיע באיכות", אומרת פריד. "זו היתה המטרה הראשונית שלנו ב'בית הסופר החרדי', כאמור. זה נפלא שיש הרבה ספרים לילדים, למשל, אבל אנחנו רוצים שאלה יהיו ספרים ברמה גבוהה. לא ספרים שמדברים לילד בשפה מצועצעת מידי שהוא לא מבין, לא ספרים ששמים יותר מידי דגש על תיאור של רוע, לא ספרים שהמסר בהם גלוי מידי. אנחנו מעוניינים שהסיפור יישאר סיפור לכל דבר , מרתק  מעניין ויחד עם זאת מכוון  לערכים נכונים ובונים. השאיפה שלנו היא ספרות חרדית איכותית יותר".

שמונים אחוז מהכותבים במגזר החרדי הם נשים, ו'בית הסופר החרדי' הוא למעשה 'בית הסופרת'. מי מתקבלת לארגון? "אנחנו דורשים רקורד של לפחות שני ספרים שיצאו לאור או חמש שנים של פרסום סיפורים בבימה ציבורית חרדית מוכרת", אומרת פריד. "יש גם ריאיון אישי, לוודא התאמה. אנחנו מחויבות לקו ההשקפה התורני וחשוב לנו שהחברות באיגוד יהיו כולן כאלה".

כל הזכויות שמורות

מה מקבלות הסופרות מהחברות ב'בית הסופר החרדי? "ברמת ההעשרה המקצועית, יש הרצאות, סדנאות, פורום סופרות במייל. אנחנו רואות המון עזרה הדדית בין הסופרות. אם מישהי נתקעת מאוחר בערב באמצע סיפור וצריכה מידע, או שיש לה שאלה דקדוקית, היא כותבת בפורום ותמיד יש מי שתיחלץ לעזרה. יש גם את הצד של הנטוורקינג: סופרת יכולה לקבל מידע מחברותיה על עבודה עם הוצאות לאור, או לקבל המלצות על עורכת לשונית שהיא מחפשת, וכן הלאה". מהצד השני, וזו בעצם מטרתו המשנית של בית הסופרת החרדית, סופרות נחשפות למידע על זכויותיהם שלא הכירו עד כה: "סופרת מעולה שלנו שמעה מאתנו פעם ראשונה על סקר סופרים – התכנית במסגרתה משולמים תמלוגים לסופרים על פי מספר ההשאלות של ספריהם בספריות הסתבר שספריה של אותה סופרת  היו מאד פופולאריים והגיע לה סכום יפה". 'בית הסופר' מספק מידע שמסייע לא רק למיצוי זכויות אלא גם להגנה על זכויות: פריד מסבירה כי הסופר החרדי עד כה לא היה מאוגד בשום ארגון מגבה, ועמד נטול הכוונה ועצה מול פגיעות בזכויות היוצרים שלו.

סיפור של חינוך

בשורה התחתונה, עם זאת, פריד רואה קשר הדוק בין פעילות 'בית הסופר החרדי' ומטרות חינוכיות. חוץ מהניסיון להעשיר את הספרות החרדית מבלי לפגוע במסרים החינוכיים, ("ספרות חרדית לעולם לא תהיה אומנותית נטו, אנחנו תמיד בשליחות") הסופרות של בית הסופר גם השתלבו בתכנית 360 – תכנית ממשלתית של העצמה לנוער. "סופרות שלנו מעבירות סדנאות כתיבה מעצימות כדי להכין בנות כיתות ח' למעבר מבית הספר היסודי לתיכון". פריד גם מתכננת פאנל מחנכות וסופרות שידון בטיפול בבעיות גיל העשרה:  המחנכות - מהזווית של החינוך הישיר והסופרות  - מזווית החינוך העקיף הבלתי פורמאלי. , לדעת פריד, הסיפור הוא אחד מכלי ההשפעה החזקים ביותר לטוב ולרע. "בימינו, כאשר סמכות המבוגרים נסדקה, אין כמו סיפור לדבר אל הקורא הצעיר כידיד המדבר מלב אל לב", היא אומרת.

על אף כל ההצלחות והתכניות להמשך, פריד כלל לא בטוחה ש'בית הסופר החרדי' יוכל להמשיך להתקיים. "הסופרות משלמות דמי מנוי, אבל כמובן שאנחנו לא גובים הרבה. והפרויקט הזה דורש המון עבודה והוצאות שאני פשוט לא יכולה לכסות בעצמי. פניתי בערך לכל גורם רשמי בתקווה לקבל הכרה ותמיכה – הרי מדובר במפעל חינוכי מהמדרגה הראשונה. בינתיים זה לא עבד. אני חולמת  על  תורם בעל חזון, אישיות ערכית בעלת יכולת שתזהה את חשיבות המפעל הזה, ותתרום לחיזוק וביסוס  המקום. בינתיים אין לנו אפילו בית קבוע משלנו, למרות שבתחושה הפנימית  עבור הסופרות, הבית הזה כבר איתן, חזק ומחזק. חמש השנים בהן 'בית הסופר החרדי' פעיל, הוכיחו עד כמה הוא נחוץ. אני רק מקווה שנוכל להמשיך הלאה".