"חמש דקות אחרי שהבן שלי נרדם, נשמעה הדפיקה על הדלת"

"את משוחחת איתי בדיוק כשאני חוזרת מיום מיוחד לאלמנות צה"ל שבהריון", מספרת רויטל שמיר, שבעלה מוטי שמיר נהרג במתקפת הפתע, בעת שנלחם והגן על קיבוץ רעים. "חווינו יום מאוד מיוחד ומעצים, וכשהתיישבנו לשיחת סיכום אמרתי לכל אלו שיזמו את היום הזה שמצד אחד אני יוצאת מחוזקת, ומצד אחר שואלת את עצמי מה לי ולסיטואציה הזו בכלל? זו תחושה שממשיכה ללוות אותי עד עכשיו. אני ברוך השם נמצאת לקראת סיומו של הריון שציפינו לו כמה שנים, אך מרגישה כל כך מנותקת, וכששואלים אותי איפה אני רוצה ללדת ועם מי, אני משיבה שאני לא יודעת שום דבר חוץ מזה שאני רוצה שמוטי יהיה איתי בלידה".

רויטל עוצרת ולוקחת נשימה עמוקה. "אני בטוחה שהוא יהיה איתי", היא מוסיפה לאחר רגע של שתיקה, "יהיה בלב, כמו שהוא נמצא איתי בכל שלב מאז אותו יום בו פרצה המלחמה. אני גם בטוחה שהלידה הזו, עם כל הקושי והמטען הגדול שהיא נושאת, תביא לנו הרבה אור ושמחה, מה שכל כך חשוב לנו ולכל עם ישראל".

חיים למען הציבור

רויטל היא אשתו של מוטי שמיר ז"ל שנהרג במלחמת הפתע, ואמא ללביא בן הארבע וחצי, היא מתגוררת בחוות יאיר שבשומרון, עורכת דין בהכשרתה, ובפועל עובדת במחלקה לנוער במרכז שומרון. מוטי בעלה שימש במשך שנים רבות כאיש קבע בצבא, ואילו בשנתיים האחרונות היה בתוכנית ללימודי תואר ראשון.

"כבר כשהכרנו לראשונה הוא כבר היה קצין", מסבירה רויטל, "ובעצם מעולם לא הכרתי אותו במצב אחר. תמיד חיינו את הצבא, לפעמים עם היעדרויות ממושכות יותר ולפעמים עם היעדרויות קצרות, אבל התופעה של אבא שעולה על מדים הייתה תמיד חלק מהבית, והבן שלנו ידע תמיד ש'אבא הוא בגולני', זה היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו".

חיים צבאיים הם מלאי סיכונים, גם בלי קשר למלחמה הנוכחית, לא חששת?

"אחרי שמוטי נהרג שאלו אותי לא מעט אנשים: 'דיברתם לפני כן איפה הוא ייקבר?' והאמת היא שעל אף ששנינו היינו מודעים לסיכון הרב בעבודתו, אף פעם לא דיברנו על נושא המוות. הדבר היחיד שזכור לי הוא שלפני כשנתיים אירע מקרה קשה בצבא בו נפגעו חברים טובים של מוטי, זה העלה אצלנו את החשש, אך עדיין לא דיברנו על נושא המוות. זה לא היה בשיח".

אבל את המסר המטלטל קיבלה רויטל דווקא אחרי פטירתו. "הגיעו לנחם אותי חברים שלו מהצבא, וסיפרו לי שבקורס בו השתתף מוטי שהתקיים כשבועיים לפני האירועים הקשים של יום הטבח, התבקש כל אחד מהמשתתפים לרשום על הלוח את ההגדרה שלו בכמה מילים. התשובות היו מגוונות, היה מי שכתב: 'אני בן שלושים', אחר כתב: 'אני וטרינר', או 'אני אבא', ואילו מוטי כתב: 'אני זה אתגר ואתגר זה אני'. המשפט הזה הפליא אותי, ואז התברר לי מהחברים שגם במחברת שלו הוא כתב לאחר מכן:  'אני חי חיי שליחות, וזה מייצג אותי', ואז הבנתי את כל הסיפור. כי החיים שלנו היו מאז ומעולם מאתגרים. אנחנו מתגוררים ביישוב ביו"ש שיש בו איום ביטחוני תמידי, מוטי יצא לא פעם למשימות משמעותיות אך גם בעלות סיכון רב בצבא, וכן גם בחיים הפרטיים עברו עלינו אתגרים לא מעטים עד שהצלחנו להיכנס להיריון שכל כך רצינו. אך מצד שני ברור שדווקא האתגר הוא זה שגיבש אותנו והביא אותנו למי שאנחנו". 

דפיקה על הדלת

כשרויטל נזכרת בבוקר שמחת תורה, היא מצביעה על השעה שמונה וחצי ככזו שבה הם הבינו שמתרחשת מלחמה. "באותו רגע מוטי הודיע לי שהוא יוצא אל הדרום", היא מציינת, "ובתוך כמה שניות הוא כבר היה על מדים ויצא מהבית יחד עם לוחם נוסף מהיישוב. הנסיעה שלהם הייתה מהירה מאוד ומאוחר יותר הבנתי שכבר במהלך הדרך הם נתקלו בהרבה מארבים ומחבלים, כשהם נלחמים בהם ועוסקים בטיהור הכבישים, עוד לפני שמגיעים לשטחי הקיבוצים.

"הם עבדו תחת אש, נלחמו וחיסלו מחבלים, טיהרו את כל הצומת, ולאחר מכן הם חברו לקצינים נוספים מגולני ויחד איתם נכנסו אל קיבוץ רעים, שם החלו לחתור למגע, כדי לחסל כמה שיותר מחבלים. הלחימה הייתה ארוכה ועיקשת מאוד, עד שבשלב מסוים מוטי קיבל ירי בכתף, הוא הבין שנפגע, אך למרות זאת המשיך להילחם ולפנות פצועים, ובדיוק כשעסק בטיהור אחד הבתים שבקיבוץ ממחבלים, הוא ספג ירי לגבו ונפל במקום. רק מאוחר יותר התברר לנו שמוטי אמנם נהרג, אך מאותו בית שטיהר יצאה מישהי שהסתתרה קודם לכן באחד החדרים, מה שהמחיש לנו כי מעבר לתרומה העצומה שלו במהלך כל אותו בוקר, גם במותו הוא נתן חיים".

ומה עבר עלייך באותן שעות?

"כמובן שלא יכולתי ליצור קשר עם מוטי, גם הוריו ניסו ולא הצליחו, אבל לא דאגנו", מסבירה רויטל, "היינו בטוחים כל הזמן שהוא נלחם והאמנו שזוהי הסיבה שהוא לא מתקשר אתנו. גם למחרת, ביום ראשון, המשכנו לחשוב שהלחימה בשטח מונעת ממנו לתת לנו אות חיים. השתדלתי להיות אופטימית כל הזמן, אך ההורים שלו כבר התחילו לדאוג, ובעיקר חשבו שהוא חטוף או שנפגע בתאונת דרכים בשל המהירות הגבוהה שנסע בה בדרכו לדרום. אני ידעתי שהלוחם הנוסף מהיישוב שלנו שהיה אתו הגיע בוודאות למלחמה, כך שהיה ברור לי שאין זו תאונת דרכים, אך לא שיתפתי אותם. העדפתי שכולנו נאמין שהכל יהיה בסדר".  אך ככל שחלף הזמן כך הלכה האופטימיות ודעכה, עד ליום שני בערב שבו הגיעה ההודעה הקשה מכל.

איפה היית באותו זמן?

"הייתי עם לביא, בביתנו בחוות יאיר. לביא הוא ילד מאוד נבון וכנראה שהוא הרגיש שמשהו קשה עומד לקרות, כי במשך כל אותו יום הוא לא גמר לשאול אותי: 'למה סבא וסבתא נפטרו?' 'איפה הם נמצאים עכשיו?' ועוד שאלות בסגנון. גם לפני השינה הוא התעסק בשאלות על נפטרים, ואני גם כן הבנתי שהמצב אינו פשוט כלל. כל הבטן כאבה לי, הרגשתי שההודעה עוד מעט תגיע. זו גם הסיבה שכאשר לביא ביקש 'לישון במיטה של אבא', אישרתי לו בקלות וכך הוא נרדם. חמש דקות בדיוק לאחר מכן הגיעה הדפיקה על הדלת".

רויטל לוקחת נשימה עמוקה, ומציינת: "בכל פעם כשאני משחזרת את מה שקרה, אני מרגישה איך שבתקופה כל כך הזויה ובלתי אפשרית אני לומדת להודות גם על דברים שמעולם קודם לכן לא הייתי מעלה בדעתי לומר עליהם תודה. אז כן, אני מודה על כך שדפקו בדלת בשעה 20:40 ולא בחצות הלילה, מודה שדפקו באותו יום שני ולא שבוע אחר כך, כפי שלצערי היה אצל נפגעים רבים אחרים, וכן, אני גם מודה על כך שלביא ישן ולא חווה את הדפיקה. אלו דברים שלכאורה נראים ברורים מאליהם, אך במלחמה אתה לומד להודות על הכל".

לב של ילד

איך את מסבירה ללביא את מה שקרה? הוא בכלל מבין?

"לביא בן ארבע וחצי בסך הכל, אך כנראה שלא סתם הוא קיבל את השם לביא שזהו שם עם עוצמות גדולות וחזקות. הא תמיד היה ילד מאוד עוצמתי, ומאז שהתרחש האירוע נראה לי שהוא קיבל יותר עוצמות וכוחות. למחרת ההודעה, מיד כשהוא קם בבוקר הוא שאל 'איפה אבא', ואני השבתי לו את האמת: 'אבא מת, אבא איננו'. כשיצאנו מהחדר הוא שאל אותי: 'למה את בוכה?' ועניתי לו שאני מאוד עצובה ומתגעגעת. אבל רק כשהוא הגיע לסלון וראה שם את התמונות של מוטי, הוא התחיל כנראה לקלוט, ואז שאל אותי: 'אהה.. אבא נפטר? אז הוא עכשיו נמצא עם סבא וסבתא?' הדברים התחברו לו לשאלות ששאל ערב קודם לכן, ופתאום הסתדרו יחד".

רויטל מציינת כי מיד אחרי שהסתיימה השבעה בבית הוריו של מוטי, היא שבה עם לביא אל ביתם בחוות יאיר. "הרגשתי שהדבר הנכון ביותר בכזה מצב יהיה לחזור כמה שיותר מהר לבית ולשגרה", היא מסבירה. "ובאמת, לביא חזר מהר מאוד לגן ולחיים הרגילים שלו, ומאז הוא מרגש אותי בכל פעם מחדש עם שאלות והערות מתוקות וחכמות. כך למשל הוא אמר לי לא מזמן, כשהגעתי לקחת אותו מהגן: 'את יודעת אמא שאני הילד היחיד ששני ההורים מחזירים אותו מהגן? כי אבא נמצא איתי כל הזמן, וגם את מגיעה'. בהזדמנות אחרת הוא סיפר לי: 'היום כששיחקתי בגינה של הגן, לכל מקום שהלכתי רדף אחריי ענן, ואני יודע שזה היה אבא'. לאחר מכן כשישבנו לאכול יחד, הוא אמר: 'אני אוכל הרבה צ'יפס בשביל אבא, ואת אוכלת בשביל התינוקת'.

"אבל הכי התרגשתי לאחרונה, כשהעברתי את התמונות של מוטי שהיו בחדרו של לביא אל הסלון. לביא חזר מהגן והתרעם: 'למה לקחת לי את כל התמונות של אבא מהחדר? אני רוצה שאבא יסתכל עליי בכל פעם כשאני משחק!' והוא לקח את התמונות והניח אותן בכל פינה וכיוון בחדרו, כשהוא מסביר: 'אני רוצה שבכל מקום שאהיה אוכל להסתכל על אבא, והוא יסתכל עליי'".

ומה נותן לך כוח להמשיך בחיים, אחרי כזה אובדן?

"יש כמובן את העזרה הגדולה של המשפחה והקהילה, אבל יותר מכל יש את המחשבה על מה שמוטי היה רוצה שנעשה", היא משיבה. "אני חושבת עליו המון, בכל פעם שאני בהתלבטות או צריכה לקבל החלטה, אני מנסה לחשוב מה מוטי היה אומר או עושה, וזה נותן לי את הכוח להסתכל קדימה. כי ברור לי שמוטי רוצה שנקום, נלך ונמשיך להיות משפחה מלוכדת ושמחה. הוא רוצה שנמשיך לעשות טוב ולראות את המשמעות בחיים, וכך בדיוק אני מרגישה בכל יום ויום".

בימים אלו, כשנמצאת רויטל לקראת סיומו של ההיריון ולפני תקופה חדשה, מרגשת, אך גם מאתגרת יותר מאי פעם, היא נאחזת במילים שכתב מוטי שבועיים לפני פטירתו. "כפי שכולנו יודעים", היא מזכירה, "בשונה מהלוחמים שנפלו במהלך המלחמה, אותם חללים שנפלו ב-7 באוקטובר לא השאירו צוואה כתובה. לי אישית זה חסר מאוד, אך כשראיתי את המילים שכתב: 'אני זה אתגר ואתגר זה אני', הן העניקו לי טלטלה גדולה. בסופו של דבר יש בהן מסר אדיר לעם ישראל, כי כולנו חווים כיום אתגר מבחינה ביטחונית, חברתית ולאומית, אך בסופו של דבר התפקיד שלנו הוא לצמוח דווקא בזכות האתגר הזה ולהמשיך כפרט וגם כאומה".