כל הבריאה כולה משתנה, מתחדשת. ואת, לא תוכלי?!

בטור הזה אני עומדת לעשות משהו שמעולם לא עשיתי – לחשוף את המסע שאותו עברתי בדרך להוצאת הספרים.

בימים אלו, הספר הרביעי שלי – "שפויה בשבי" – יורד לדפוס.

היות שפרצתי חסם אחד מתוך רבים (חלקם הגדול עדיין קיים...!) אני מרשה לעצמי להעז, לקלף ולחשוף, כדי לתת מתנה לכל מי שרוצה אחרת.

אז הנה.

לפני כ-7 שנים סיימתי לכתוב את הספר הראשון שלי, "נשמה טובה את". הוא שכב במחשב כשנה וחצי, ולא הייתי מסוגלת להוציא אותו לאור.

למה?!

כי פגשתי חסם.

לא יכולתי לדמיין שכתבי יד שלי יהפכו להיות רשות הרבים. שכל מי שיחפוץ יוכל לבקר / להעיר / לנסות לייעל... שכל יד תיגע, תמשמש...

שהלב שלי יהיה מונח על מדפי הספרים או על השולחנות שהוצאו לרחוב לכבוד ערב החג.

אך הספר כבר היה כתוב וקבור במחשב, והדיסוננס הזה בין הרצון להוציא לאור את היצירה המוכנה לבין החסם, הלך ותפח מרגע לרגע.

הבנתי שאני צריכה עזרה, וגם הלכתי לקבל אותה. עברתי תהליך מדהים, שסופו היה הוצאת הספר בלב שלם ונקי. אך בדלת האחורית זכיתי גם, בלי לתכנן, לפרוץ חסמים נוספים שעמדו בדרכי והפריעו לי בחיי. כמו למשל – החלפת מקום עבודה (במשך שנים חלמתי לעבור, ולא העזתי לעשות שום צעד בנידון).

אחרי התהליך הזה הבנתי דבר חשוב מאד שאני רוצה לתת במתנה לכל מי שפתוחה לקבל: כשאת מישירה מבט לפחד שלך, עושה הכרות עם החומה הבצורה הזו שמפרידה בין מה שאת רוצה לעשות, לבין המציאות, את מייצרת בע"ה מציאות חדשה בחיים שלך (ואני מתכוונת לפריצה בכל תחום, כן! גם מערכות יחסים שהיית רוצה לראות אותן אחרת).

כשאת מעזה לספר לעצמך ולבוראך על מה את חולמת, מה היית רוצה שיקרה ואיך בדיוק – בלי כוח, בלי לדחוף, רק להסתכל על זה – אנרגיה חדשה נכנסת לחיים שלך.

* * *

נסיעה באור יום באוטובוס בינעירוני אצלי זו חוויה נדירה, אולי לכן מצאתי את עצמי נהנית מכל רגע. שיר שאני אוהבת מתנגן באוזניות, והקב"ה דואג לרקע מרהיב לקריוקי בחלון.

עננים מתחלפים בקצב, שמים זכים, נקיים. עוף יפהפה דואה מעל שדות מוריקים שהגשם היטיב איתם, חיזק את הירוק שלהם.

בזמן שהאוטובוס גמע מרחקים, נזכרתי בנסיעות אחרות מהעבר, שבהן רק חיכיתי כבר להגיע ליעד. לא רואה כלום.

חשבתי על הדרך שכל נוסעי האוטובוס עושים באותו הרגע, ומן הסתם כל אחד "תופס" אותה אחרת. אפשר לחוות כל חוויה באלף וריאציות שונות. הכל תלוי בנקודת המבט. העולם מציע לנו אינספור אפשרויות, ואנחנו בוחרים מתוכן איך להרגיש, איפה להיות, אלו אנשים יהיו סביבנו...

רגל – היא מלשון הרגל. הרגליים שלנו מוליכות אותנו מתוך הרגל למקומות שאנחנו מכירות. וכך אנחנו ממשיכות וממשיכות את החיים בכוח האינרציה, בלי לעצור, ומפסידות בדרך נופים מדהימים שלכל אחד ישנה הרשות ליהנות מהם.

כשהקב"ה יצר את הבריאה, הוא הלך רחוק ממש עם הרעיונות, הביצועים והאפשרויות. לא הסתפק בקטן.

ולא די בזה!

"המחדש בטובו בכל יום..." – בכל יום יש בבריאה התחדשות. בזמן שאנחנו עסוקות באמונות שיצרנו לעצמנו מחוויות ילדות, ונתקעות שם – העולם מתחדש כל הזמן.

גם לנו יש היכולת להתחדש!

האמת, שתקיעות – היא שמנוגדת לטבענו האמיתי.

הבריאה מלמדת אותנו יצירתיות, חופש.

חשבי על כך שאין הגבלה של סוגי בעלי חיים, צבעים וערבובי צבעים, תבלינים, סוגי מאכלים, ירקות, פירות, צמחים.

יכולות הפקה של המין האנושי... כל צייר מצייר את ציוריו, ואין ציור דומה לחברו. כל סופר כותב את אשר על לבו, ואין יצירה דומה לחברתה.

יש מקום לכולם בעולם. לא צריך לפחד מלהתקדם. ליצור, לחוות מחדש.

כל תנועה של שחרור חסם היא, בעצם, שיתוף פעולה עם הקב"ה.

אפילו הגוף שלנו משתנה ומתחדש. אנחנו של עוד ארבעה חודשים הם לא אנחנו של היום.

פיזית, הגוף שלנו מתחדש, ברמה התאית.

אז הנפש? היצירתיות? מערכות היחסים עם הקרובים לנו? הם לא יכולים להשתנות?

אם כל הבריאה מתחדשת מידי יום, אז אישה שחוששת, או בעלת דימוי עצמי נמוך, או סובלת, או לא אוהבת את מה שהיא עושה – לא יכולה להיות במקום אחר בעוד תקופה?!

* * *

בסדנאות לפריצת חסמים שאני מעבירה, אנחנו ממש מתרגלות תנועה של התחדשות ופריצה.

למשל – לשיר מול כולן בלי לחשוש, להביט חמש דקות במראה בלי להסיט את העיניים, להסתובב בתנועה בחדר, לכתוב בלי צנזורה, לצעוק את הצעקה הפנימית שלי.

היות שזו קבוצה תומכת, הרעיונות ההזויים האלו מתקבלים, וקבוצת התמיכה דוחפת ונותנת כוח להעז.

הנשים מספרות שאחרי כל פריצה כזו מגיע גל ענק, צונאמי, של פריצה בתחומי חיים נוספים.

ככה הנפש עובדת. אדווה קלילה מניעה תנועה חדשה, ומחוללת שינוי ענק!

בהצלחה לך,

וספרי כשהתחדשת.

רותי קניג היא סופרת, יועצת ומנחת סדנאות לפריצת חסמים.