"משנכנס אדר": הרבנית ימימה מזרחי על החירות לצאת מהעבדות ומהצער

פרשתנו עוסקת כמעט כולה בעניינים שבין אדם לחברו. 

וְ-אֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם, כך היא פותחת

וחז"ל שואלים: מה זה "וְ"? 

ועונים: זו ו' החיבור, שמחברת אותנו לפרשה הקודמת, של עשרת הדיברות. 

ומכאן למדים חז"ל: 

מָה הָרִאשׁוֹנִים מִסִּינַי– 

כמו מתן תורה של האורות והברקים והזיקוקים – 

אַף אֵלּוּ מִסִּינַי.

.

זאת אומרת שביהדות, העוני, הגנבה, האלמנוּת, 

היתמות, הפשע, 

הם לא "החצר האחורית" של התורה. 

הם לגמרי בקדמת הבמה. 

מה שאנשים עוברים, הקשיים שיש לכם בחיים, 

חוסר היכולת לשלם הלוואה, 

אלה הדברים הכי חשובים בעולם. 

.

הפרשה מתחילה בדינים של עבד ושל שפחה

מפני שאין דבר כזה ביהדות, 

לקחת בן אדם ולשבות אותו בשבי. לשעבד אותו. 

זו ההלכה הראשונה שמופיעה בפרשת משפטים. 

וגם כשאדם מוכר את עצמו לעבד 

(כי אין לו כסף, או כי הוא פָּשַׁע), 

אין דבר כזה שהוא יישאר שם. 

.

על החירות הזאת לצאת מהעבדות ומהצער

מדברים חז"ל בערב ראש חודש אדר א'. 

הנה הוא מגיע, האדר המעובר!

מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה

והרב קנייבסקי זצ"ל היה אומר שכתוב במשנה:

אֵין בֵּין אֲדָר הָרִאשׁוֹן לַאֲדָר הַשֵּׁנִי 

אֶלָּא קְרִיאַת הַמְּגִלָּה וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.

זאת אומרת שמה שכן נשאר זה החיוב לשמוח. 

הזמן הזה מחייב לעשות "מִשֶּׁ מִשֶּׁ" ולהתחיל לשמוח.

.

ואיך זה קשה!

שימו לב שרק אב ואדר "נכנסים";

כְּשֵׁם שֶׁמִּשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה — 

כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה.

לא כתוב על שום חודש אחר בחז"ל "נכנס". 

כתוב, למשל, הִגִּיעַ שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים...

לא כתוב "נכנס". 

.

זו כניסה זהירה כל כך. 

כי הכי קשה להיכנס ממצב של עצב למצב של שמחה, 

כמו בחורפים ארוכים וקשים. 

לכן יש שני אֲדָרִים, כשהחורף והחושך ארוכים במיוחד. 

כך, להבדיל, גם בקיץ באמצע החופשה 

פתאום להיכנס לשלושת השבועות ותשעה באב...

ה"נכנס" הזה הוא קשה. הוא מעבר מעולם לעולם. 

.

ולכן יש כאלה שרוצים להישאר. 

כי אין הלימה בין שני החלקים האלה, 

בין העצב והשמחה. 

זה מה שמרגישים הלומי הקרב שחוזרים עכשיו מעזה. 

הם לא מצליחים לעשות את ה"מִשֶּׁנִּכְנַס" הביתה, 

בעוד שהחיים מחייבים לזוז קדימה. 

.

מי עומד ליד הדלת בפרשה? 

העבד הנרצע. 

קדימה, צא לחופשי! מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר – אתה עכשיו 

נכנס לבית שלך!

והוא לא מסוגל. 

הוא אומר: אָהַבְתִּי. 

אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי.

אבל היי, צורת החיים הזאת היתה אילוץ. 

אל תתאהב בה! 

מלחמה זה לא הנורמה, 

אתה עכשיו חוזר הביתה! 

אתה לא יכול להישאר בפתח הדלת!

.

וזה מאוד קשה. ורוצעים את אוזנו ליד הדלת. 

.

והתורה מלמדת אותנו שרק אישה תמיד, תמיד ממשיכה, 

בכוחות שלא מובנים לה בעצמה. 

כי אין דבר כזה "שפחה נרצעת", אין. 

יש עבד נרצע. הוא יכול לומר "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי" 

ולא לחצות את מפתן הדלת 

ולא לעשות "מִשֶּׁנִּכְנַס" לחיים יותר שמחים

ורוצעים את אוזנו. 

אבל אישה, תמיד משתחררת. 

ואנחנו רואים כל כך הרבה נשים שגם הן אומרות, 

"אבל... אהבתי. 

איך אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי". 

ואכן, איזה בעל מדהים היה לה. 

איזה חיים טובים היו לה 

ואיך אפשר לקום ולהמשיך הלאה? 

.

אבל אז היא מסתכלת, אחרי שהיא אומרת "אהבתי"

והיא אומרת לי: ימימה, את יודעת מה? 

אני אוהבת, גם עכשיו; 

את הילדים האלה שנשארו לי. 

את העם הטוב הזה שנשאר איתי. 

ואת יודעת מה, ימימה? 

אני עוד אוֹהַב. 

.

אישה אף פעם לא נתקעת ב"אהבתי", 

אף פעם לא נרצעת למצב. 

היא תעמוד מול דלת נעולה ותעשה "משנכנס" – 

למצב אחר, מצב חדש, מצב של שמחה. 

מפני שככה זה אישה, מתעקשת לצחוק.