הסבתות הסורגות: "רצינו לעזור לחיילים וסרגנו 707 כובעים מחממים"

"לא חשבתי שבגיל 83 אחרי שבעלי נלחם כמעט בכל המלחמות של ישראל: מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת לבנון הראשונה וגם השנייה ועוד התנדב הרבה אחרי ששחררו אותו, אמצא את עצמי כששלושה נכדים שלי נלחמים בעזה", אומרת שפרה רימר ונאנחת אנחה עמוקה. ניכר שהמחשבה על נכדיה ויתר החיילים הנלחמים קשה עבורה.

אבל שפרה, על אף גילה המתקדם, לא חושבת לשבת בשקט, אלא בטוחה שגם לה ולחברותיה יש מה לעשות כדי לתרום משלהן למלחמה ולחיזוק החיילים. זה מה שהוביל אותה, כמו גם דיירות נוספות המתגוררות בדיור המוגן 'בית בכפר' בכפר סבא, להירתם במשך החודשים האחרונים כדי לסרוג כובעי צמר מחממים לחיילים.

"זה התחיל באחד הימים הקרים של החורף", נזכרת שפרה, "ישבנו בלובי וראינו את הגשמים והרוחות בחוץ, דיברנו על המלחמה בעזה ועל החיילים שנלחמים בקור. באותם רגעים העלתה אחת הדיירות הצעה: לסרוג כובעי צמר מחממים לחיילים, כי אמנם אין לנו  דרך לעזור להם בשטח, אבל לפחות נדאג לכך שלא יהיה להם קר".

מאותו רגע נרתמו עשרות מהדיירות למשימה. "קיבלנו מהנהלת 'בית בכפר' תקציב ויצאנו לחפש צמר בחנויות",  מסבירה שפרה, "לא היה קל למצוא צמר בדיוק בגוון שיתאים למדי החאקי, אבל לבסוף הצלחנו, ומאז התחלנו לסרוג ולסרוג, עד עצם היום הזה". לדבריה, הן סרגו כבר 707 כובעים, ועוד היד נטויה.

ואיך אתן מעבירות את הכובעים לחיילים?

"כמעט לכולנו יש נכדים בצבא הסדיר או במילואים, ואנו מעבירות דרכם. מכיוון שנותרו לנו כובעים מיותרים העברנו גם לחמ"ל בכפר סבא ולעוד מוקדים שונים בהם עוסקים בביטחון וזקוקים לכובעים מחממים. בימים אלו אנו מסיימות פרויקט של סריגת 200 כובעים לשיריונאים שמשרתים בהר דב. אני כל כך שמחה שהצלחנו לסרוג עבורם, כי בתקופה זו של השנה בהר דב הכי קר שיכול להיות".

ומיהן הנשים שסורגות?

"כל מי שהחזיקה אי פעם בידיה מסרגות", משיבה שפרה בחיוך, "אל תשכחו שאנחנו סבתות, ורובנו זוכרות את מלאכת הסריגה מהעבר. אנחנו שותות קפה וסורגות, שומעות הרצאות וסורגות, משוחחות עם חברות וסורגות. ממש מנצלות כל דקה לסריגה. אחת מהנשים המתגוררות כאן היא כבר בת 90, עם בעיות בראייה, ודווקא היא סורגת יותר מכולן - כמעט עשרים וארבע שעות ביממה. שאלתי אותה איך היא מצליחה לסרוג בלי לראות, והיא השיבה לי: 'אני לא סורגת עם העיניים, אלא עם הלב'. לאחרונה היא גם סיפרה לי: 'לפני שאני אורזת את הכובעים המוכנים, אני מברכת כל כובע בנפרד ומתפללת שהתפילות והברכות יגיעו לחייל'. זה ריגש אותי במיוחד. כי בימים אלו הדבר היחיד שמעסיק ומעניין אותנו הוא שהחיילים יחזרו בשלום הביתה, כמה שיותר מהר, כשהם בריאים ושלמים בגוף ובנפש. זוהי תפילתנו".