"נעמה, התשובה חיובית. ליונתן יש תסמונת אס. אם. אס"

"אוהבת אותי... את באמת אוהבת אותי???". המשפט הזה מהדהד לי בראש ללא הפסקה.

האם אני באמת אוהבת? באמת באמת אוהבת?

הרי אני נועלת אותו, אוסרת אותו, כולאת אותו, איזה מציאות הזויה.

אני באמת אוהבת?

אני עושה כל כך הרבה דברים שיונתן לא אוהב, שונא ומתנגד.

איזה ילד אוהב לקחת תרופות על הבוקר, כל יום?

איזה ילד אוהב שעוצרים אותו מלעשות דברים כלבבו?

איזה ילד אוהב שהוא כל הזמן תחת השגחה ואינו חופשי לנפשו?

איזה ילד אוהב ללכת לפיזיותרפיה? לריפוי בעיסוק? לקלינאית תקשורת? במיוחד שזה קשה לו כל כך???

ואיזה ילד, איזה ילד אוהב שנועלים אותו בחדר ל-ב-ד, הוא, המיטה והחלון???

איזה ילד?!

האם אני באמת אוהבת?

מחשבות רצות במוחי, רגשות בנפשי והרבה זעזועים בלבי.

אני לא רואה ולא שומעת כלום. לא את מכונת הכביסה שמתריעה על סיומה, לא את הכלים בכיור, לא את הטלפון שמצלצל ללא הפסקה, כלום.

מה שאני רואה ושומעת דקות ארוכות זה רק ילד אחד ששואל שאלה אחת... נצח.

ואז עולים לי כל שאר ילדי. הם כן עושים רק מה שהם אוהבים? עליהם לא שומרים? להם לא אומרים מה לעשות? הם לא צריכים ללכת לעיתים למקומות שאינם אוהבים? רופא? מרפאת שיניים? אותם לא מכריחים לעשות דברים שאינם אוהבים או רוצים?

ואותם אני אוהבת, מאוד מאוד אוהבת, עד הפינה האחרונה בלבי.

אהבה היא לשים גבולות, אהבה היא לעודד, לשפר ולקדם, אהבה היא לשמור חזק-חזק.

ויונתן? גם אותו אני אוהבת. אוהבת ממש ממש, עד לקצה העולם.

רק מה?

מרוב אהבה, צריך לשמור עליו חזק. בגלל האהבה צריך לתת לו תרופות, מחמת האהבה צריך לקחת אותו לטיפולים ולרופאים, ועם הכי הרבה אהבה צריך לנעול אותו בחדר.

כדי שיהיה את מי לאהוב.

* * *

הכותל המערבי.

ערב חשוך וקר, בררר... אני מצטמררת, ממש קר.

מחר צפויה לנו פגישה עם הנוירולוגית, התוצאה של הבדיקה הגיעה.

מתח, לחץ, חרדה וגם מעט סקרנות...

על התסמונת המדוברת כבר קראנו כל מה שיש לקרוא, וזה מעט מאוד. ממש מעט, כמעט כלום.

אבל אם זה לא זה?

הגענו יחד לכותל המערבי להתפלל, לדעת שכל מה שיקרה ויהיה – הוא שלנו בדיוק מופלא של השגחה פרטית.

אבל קשה.

"נעמה, מה קורה?", יוסי מנער אותי מהרהורי.

"אני לא יודעת, לחוצה ומתוחה כל כך, לא יודעת מה לחשוב... אוף".

יוסי מסתכל עלי בעיניו הטובות, די רגוע, לדעתי.

"נעמה, רוצה לדעת מה התשובה?".

"האמת שכן, אני כבר לא נושמת".

יוסי מוציא שתי גלידות, ונותן לי אחת. "אם כבר יצאנו, לפחות נאכל משהו. גלידה, כמו תמיד...".

אני נזכרת שלפני שנתיים יצאנו באחד מלילות החורף לטיילת בתל אביב. ירד גשם, הגלים התנפצו בחוזקה ורסיסי המים הגיעו עד אלינו.

ואנחנו עם מעיל, צעיף, כובע, כפפות – וגלידה ביד. היה שווה.

אני חוזרת להווה, ושום דבר לא מוזר לי בסיטואציה, אנחנו רגילים לאכול גלידה כשאנחנו יוצאים, גם בחורף.

אנחנו מטיילים לאיטנו בסמטאות העיר העתיקה, מלקקים גלידה חלבית ושווה ונהנים ממזג האוויר הקר ומהביחד החם.

"נעמה, אם יגידו לנו שהתשובה שלילית, מה תאמרי?".

"מממ, לא יודעת. אני אשמח, אך נצטרך לחפש מה זה כן, ולהתפלל שלא יהיה גרוע יותר... אבל אני אשמח, ממש אשמח לדעת שאין ליונתן איזו תסמונת מוזרה".

אנחנו צועדים עכשיו לכיוון הכותל. יונים לבנות מרחפות סביבו, מפזזות ומרקדות, מעלות את התפילות איתן לשמים.

הרוח סוערת במיוחד, גם היא עולה במעגלים למעלה, למרומים. נדמה כי הכל התאחדו כאן, והתפילות עולות בסערה השמיימה. טוב שבאנו היום.

היום תאמצנו.

היום תברכנו.

היום תגדלנו.

היום תדרשנו לטובה.

הלוואי.

יוסי עוצר, רגע לפני שאנחנו מגיעים לכותל, בוחן אותי בעיניו ואומר: "נעמה, התשובה חיובית. ליונתן יש תסמונת אס. אם. אס. סמית מגניס סינדרום".

אני פותחת זוג עיניים עגולות, נדהמות. "מה???".

ורצה לכותל, מחפשת איזו פינה שאפשר להישען עליה.

בקצה הרחבה, במקום צר, מוצאת לי פינה של כותל, רק שלי.

מתקרבת, נוגעת באבנים הקרות והגדולות, ואז פורצות להן הדמעות.

דמעות חמות על אבנים קרות.

לב מורתח באוויר הקר כל כך.

תפילות מתוקות, ודמעות מלוחות-מלוחות.

הכל בכיתי, על הכל התפללתי, מהכל ביקשתי ועל יוצר כל בטחתי.

היום תאמצנו.

היום תברכנו.

היום תגדלנו.

היום תדרשנו לטובה.