"אצל הבן שלי התגלתה מחלה נפשית, ואז נשברתי"

"לא האמנתי שזה קורה לי", אומרת איריתה הלוי בר-נוי כשהיא חוזרת כ-19 שנים אחורנית, "אצל הבן שלי, בן 18 וחצי בלבד, התגלתה בעיה נפשית, ופתאום מצאתי את עצמי מלווה אותו בדיוק באותם בתי חולים שבהם ליוויתי בעבר את אמא שלי, כשאני צועדת באותם מסדרונות, רק שבמקום ללוות את אמא, הפעם אני מלווה את בני".

אם זה נשמע לכם כמו תחילתו של סיפור טראגי, אתם לגמרי טועים. איריתה אמנם גדלה כילדה עם אמא פגועת נפש, וגם התמודדה עם אתגרים לא פשוטים בחיים, אבל כשמשוחחים איתה כיום הדבר הראשון ששומעים בקולה הוא את השמחה וההודיה. "אני מודה לקב"ה כל היום על הטוב שהוא נותן לי, כי הקב"ה כל כולו טוב, והוא משפיע אותו עלינו בלי הפסקה", היא אומרת כבר בפתחה של השיחה.

סולחת לאמא

איריתה נולדה לפני כ-62 שנה בתל אביב, אך שנות ילדותה עברו עליה בעיקר בבת ים. "כלפי חוץ אף אחד לא יכול היה לדעת מה עובר עליי", היא מספרת, "כי הייתי ילדה מאוד יצירתית, חברותית ומוצלחת. היו לי המון חברות וכמעט מידי יום הייתי יוצאת לחוגים שונים, בעיקר חוגי אומנות שאהבתי מאוד. תמיד נראיתי שמחה ועליזה, אבל בתוך הבית היו הדברים שונים לגמרי".

קולה של איריתה הופך לשקט כשהיא עוברת לתאר את מה שחוותה בביתה: "הבית שלי היה מאוד מאתגר. אמא הייתה חולת סכיזופרניה, רק שבאותם ימים לא אבחנו את זה ותמיד חשבו שיש לה דיכאון אחרי לידה. בכל מקרה איש לא דיבר איתנו על כך והיא לא טופלה. זה היה עידן אחר שבו לא הייתה מודעות לנושא, ואמא לצערי שילמה את המחיר".

במה זה התבטא?

"אמא דווקא יצאה לעבוד כמורה והחזיקה מעמד בעבודתה, אך בבית היא לא תפקדה כלל, והיה לה קשה מאוד להחזיק אותו מבחינת נראות חיצונית. למעשה, אני זוכרת אותה במשך רוב הזמן כשהיא שוכבת במיטה, תמיד שקועה בתוך עצמה בחדר החשוך. כילדה היה לי קשה מאוד לגדול עם אמא שאינה זמינה עבורי מבחינה נפשית, מה עוד שבנוסף, כבת בכורה היא הפנתה כלפיי אלימות מילולית קשה, והיחסים בינינו היו מאוד מורכבים ומלאי ביקורת".

ואיפה אבא שלך היה בתמונה?

"אבא שלי היה ניצול שואה, ואם זה לא מספיק הוא גם היה הלום קרב ממלחמת ששת הימים. אני זוכרת את אבא נכנס לחדר העבודה פעמיים בשנה ולא יוצא ממנו עד למחרת – פעם אחת ביום השואה ובפעם השנייה ביום הזיכרון לחללי צה"ל. הייתי מביאה לו נר זיכרון שקיבלנו בבית הספר, והוא היה מסתגר יחד עם הנר בחדר העבודה. עם אבא היו לי קשרים מאוד טובים וחיבור חזק במיוחד, הוא היה כמוני - אמן בנשמתו, מה שהתחבר מאוד עם תחביביי, אבל דווקא בגלל הקשר החזק בינינו, כשהוא היה נעלם פתאום באותם ימי אבל זה היה קשה".

מתנה של אמונה

איריתה היא כאמור אמנית מוכשרת, וכשמתבוננים בציוריה, ניתן אכן לראות כי הם תמיד מורכבים, מכילים הרבה דימויים ונרטיביים והמון עומק. "יש בהם צבעוניות חזקה, אך יחד עם זה גם כאב", מסבירה איריתה, "אני חושבת שהקוטביות הזו מאפיינת משהו שקיים באישיות שלי כבר מאז שהייתי ילדה קטנה מאוד. תמיד השתדלתי לשמוח ולא הסכמתי לוותר על שמחת החיים הפנימית, אבל יחד עם זה הסתתר לו כאב עמוק מאוד. שואלים אותי לפעמים מתי יבוא יום בו אצייר רק נוף פשוט ורגיל, ואני משיבה שאין לי אפשרות כזו, כי הנשמה שלי לא פשוטה ורגילה".

ככל שבגרה איריתה כך היא הרגישה רצון חזק להתמחות בתחום האומנות באופן מקצועי, מה שהוביל אותה ללימודי אמנות במגוון קורסים ומקומות מובילים. "אבא שלי היה מאוד גאה בי וגם עמד מאחוריי לאורך הדרך", היא מספרת. "מאמא היה לי קשה לקבל מילות פירגון, אבל אני לרגע לא כועסת עליה. היא הייתה אישה טובה באמת, אך חולה במחלה קשה ונוראה. אמא אולי לא תפקדה, אבל היא בוודאי אהבה בליבה את ילדיה. כשהייתי בת 40, אחרי שעשיתי עבודה לא פשוטה עם עצמי החלטתי שאני סולחת לה מכל הלב, וזה לא היה קל".

אבל דווקא אחרי שאיריתה נישאה ונולדו לה ילדיה, ציפתה לה התמודדות מאתגרת, והפעם בתוך הבית פנימה. "כשהבן שלי היה בן 18 וחצי הוא חלה במחלת נפש", היא מספרת בכאב. "ופתאום הרגשתי כמו בדה-ז'וו, כשאני חוזרת בבת אחת אל שנות ילדותי כשאני מלווה את אמא באותם בתי חולים. זה שבר אותי לגמרי והרגשתי שהקב"ה כביכול שולח לי מכה אחת יותר מידי. איך זה ייתכן? הרי מדובר בבן שאני קשורה אליו יותר מאשר לכל אדם אחר בעולם, כי הוא לא רק בן שלי, אלא גם החבר הטוב ביותר שלי. תמיד היו לנו קשרים כל כך נדירים ומיוחדים. זו הייתה נקודת שבר שאי אפשר לתאר. אין הרבה אנשים שיודעים על כך, אבל אחד האשפוזים של בני היה בשבת והחלטתי באותו יום שאני מסיימת את הקשר עם כל מה שנקרא 'דת'. הפסקתי לחבוש פאה וגם נסעתי אליו ברכב באותה שבת. אני זוכרת את עצמי מסתכלת על עצמי בפליאה, הרי אני לבושה עדיין כמו דוסית, האם באמת אני מתכוונת לקרוע קשרים עם ריבונו של עולם? חזרתי הביתה כאובה מאוד, ואז אמרתי לעצמי: 'די! הגזמת! נכון שיש כאן משבר גדול באמונה, אבל את לא יכולה רק להתריס לקב"ה, את צריכה לזכור גם את כל הדברים הטובים שהוא נתן לך. מאז האמונה רק מחזקת אותי, אין שום דבר שיפריד ביני לבין אלוקים".

איריתה גם מבקשת להעביר מסר שהוא לדעתה חשוב מכל: "כולנו עוברים ניסיונות בחיים, וככל שנתקרב לבורא עולם כך נעבור אותם ביתר קלות. מאז ומעולם הייתי אישה מאוד מאמינה, בשנים האחרונות אני גם לומדת הרבה חסידות ומרגישה איך שזה משפיע על הנפש שלי. כי אמונה היא הגשר שלי עם בורא עולם, ואני יודעת שכאשר אעלה עליה אגיע בסופו של דבר לצד השני בבטחה, גם אם לא ברור לי איך או מי זה יקרה. האמונה היא הכל, ובעיקר היא המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בחיי".

לבחור בטוב

19 שנים חלפו מאז אותו יום בו התגלתה מחלתו של בנה של איריתה, והמצב שלו כיום הוא לדבריה מאוזן והרבה יותר טוב. "הוא ברוך השם נראה כלפי חוץ רגיל לחלוטין, חי באופן עצמאי בדירה משלו, עובד ומתפקד היטב. מעבר לכך, הוא גם בחור אינטליגנטי וחריף, מוכשר ומחובר מאוד לדת ולבורא עולם", היא מספרת.

בנימה אישית מציינת איריתה: "הריאיון שאנו מקיימות כעת הוא הפעם הראשונה בה אני חושפת את הסיפור של בני, כי עד עכשיו היה לי קשה מאוד לדבר על כך. לפני השיחה שלנו התקשרתי אליו וביקשתי כמובן את אישורו. הבן שלי ממש התפלא מעצם השאלה וטען בהיגיון: 'הרי לא עשיתי שום דבר רע בכך שיש לי מחלת נפש, לא פשעתי ולא גנבתי. הקב"ה החליט לשלוח לי ניסיון, משהו שקשור למוח, ואני לוקח תרופות כדי לאזן אותו. אז תחשבי שיש לי סוכרת, על כך היית מדברת בקלות, נכון?' האמת היא שההסבר הזה שנאמר על ידו באופן כל כך טבעי, נתן לי הרבה כוח, כי דווקא בשל ההיכרות שלי עם האוכלוסייה הזו מקרוב אני יודעת עד כמה שלאנשים כאלו יש חיים מאתגרים מאוד, אך יש להם גם המון כוח הישרדות, הם לא מתייאשים ומוכנים לעשות מאמצים מרובים כדי להצליח. גם הבן שלי הוא כזה ואני בטוחה שעוד נכון לו בעזרת השם עתיד נפלא. כמובן שחגיגות הניצחון האמיתיות שלנו יהיו כשהוא יזכה להכיר מישהי ולהקים בית. אני מאמינה שזה עוד יקרה בעזרת ה', וגם מאמינה שמי שתקבל אותו תזכה באדם מדהים, כי הוא באמת כזה".

ואיך את מסבירה את היכולת שלך לצלוח כאלו ניסיונות מבלי להישבר? מאיפה הכוחות?

"קודם כל, זה לא עניין של יום אחד אלא של תהליך, כי נדרשה לי דרך ארוכה כדי לעכל ולהבין את כל מה שאני עוברת", מסבירה איריתה. "ברור שאחרי החוויה שעברתי עם אמא שלי, היה לי קשה מאוד להבין שאני עומדת לחוות התמודדות כל כך דומה עם הילד שלי. אבל עם הזמן הבנתי שהחיים של כולנו מלאי ניסיונות, אך גם מלאי דברים משמחים, ואנחנו היחידים שבוחרים את הזווית שבה אנו רוצים להביט עליהם. כמו שאני אומרת לבן שלי תמיד: 'בוא נודה על כל דבר קטן. שום דבר לא מובן מאליו והקב"ה לא עובד אצלנו ולא חייב לנו כלום. 

"בכלל, מרגע שקיבלתי החלטה לבחור בטוב גיליתי שגם עם הבן שלי יש לי את הרגעים הכי מקסימים בעולם. אני נוסעת אליו פעם בשבוע, מידי ראש חודש אנחנו יוצאים לאכול יחד במסעדה טובה, ובין לבין מבקרים הרבה אצל האחים הנשואים והנכדים. נכון שיש גם רגעים קשים שמתבטאים אצלו בתחושות 'דאון' פתאומיות, בחרדות ובדמיונות, אך הוא מאוד מודע ומדבר על כך. מכיוון שהוא איש אמונה ומחובר לבורא, אז אחד הכלים שעוזרים לו מאוד הוא יציאה להתבודדות. בכל פעם כשהוא סובל מהתקף הוא פשוט יוצא להתבודדות, ואני יודעת מהמקום הקרוב ביותר שזו ממש הצלה עבורו".

צבעוניות וסערת רגשות

וגם יש דבר נוסף שהשתנה בחייה של איריתה בזכות בנה. "חזרתי לעסוק באומנות, אחרי שנים שלא עסקתי בה. במשך שנים השארתי את האומנות בצד וניהלתי חנות אופטיקה. ואז, לפני כמעט עשר שנים, שמע הבן שלי על אומנית שמתגוררת בצפון והמליץ לי: 'צרי איתה קשר, יש לי הרגשה שהיא תשפיע עלייך'. וכך באמת היה. חזרתי לאמנות במלוא המרץ, ומאז אני נמצאת חזק בפנים. האמנות לא רק מהנה אותי, מעסיקה ומפרה אותי, אלא היא גם ממש מרפאת אותי. כך אני מרגישה".

כפי שניתן לראות בציוריה של איריתה, האומנות שלה מתמקדת בהרבה ציורים, במיקס מדיה, וגם ביומנים ויזואליים שבאמצעותם היא מלווה תהליכים שונים בחייה. "כשאבא שלי נפטר לפני חמש שנים זה לווה ביומן שיצרתי בו עבודות שונות, כך גם היה כשאמא שלי נפטרה, וגם כעת בתחילת המלחמה הכנתי מעין יומן ויזואלי. זה מסדר אצלי גם את המחשבות וגם את היצירות".

ומה מצפה לנו בתערוכה שאת עומדת להציג בקרוב?

"מדובר בתערוכה שנקראת 'חיה על ענן' והיא תוצג במהלך כל החודש הבא ב'גלריית חן וינקלר' בנמל יפו. היא מאופיינת בעבודות עם נרטיבים פחות מתוכננים, עם הרבה סמלים ומוטיבים, מתוך חיבור חזק למקומות שנוגעים בי, ועד למקומות שבהם משולבים הצבע החזק והקו יחד עם עוצמה.

"החלטתי להציג אותה דווקא בזמן המלחמה", היא אומרת, "כי רציתי לתת לאנשים קצת אפשרות לברוח מהקושי היומיומי אל האמנות והתרבות, ובנוסף כי המסר שלה הוא באמת חשוב ומחזק. מכיוון שהציורים שלי מלווים בסוג של סערת רגשות, הם מתאימים גם לתקופות מאתגרות".