"אתה לא שווה כלום, לא מגיע לך ליהנות!"

למאמר הקודם: מהו דיכאון, ולמה לא תמיד כדאי לחפש מאיפה הוא מגיע?

בשלבים מוקדמים של דיכאון, כאשר האדם עדיין מתפקד – ניתן להתמודד עם התופעה בקלות יחסית, אולם לשם כך יש צורך בראש ובראשונה באבחון. על האדם לערוך רשימה מסודרת של כל הפעולות שהוא מבצע על בסיס יומיומי, ולציין ליד כל אחת מהן האם הוא עושה אותה משום שהוא רוצה – או משום שהוא צריך. "רוצה" – היינו: מבצע את הפעולה ממקום של חוויה חיובית, ואילו "צריך" – היינו: מבצע את הפעולה ממקום של חוסר ברירה, בעל כרחו.

באופן תקין, אצל אדם בריא, אנו נמצא שילוב מאוזן בין ה"צריך" ל"רוצה". כלומר: כל אדם עושה לפעמים דברים שהוא אינו רוצה לעשותם, רק משום שהוא צריך. אולם אצל אדם תקין – נמצא דברים רבים שהוא עושה משום שהוא רוצה, וגם דברים רבים שהוא עושה גם משום שהוא צריך וגם משום שהוא רוצה.

לעומת זאת, אדם שסובל ממצב רוח מדוכדך, על סף הדיכאון – ימצא כי את מרבית הפעולות שהוא מבצע במהלך חיי היום יום הוא עושה משום שהוא צריך, ולא משום שהוא רוצה. בעצם, החיים שלו הינם "צריך" אחד גדול... הוא "צריך" לקום בבוקר, הוא "צריך" להיות נחמד לסביבה, הוא "צריך" לנהל את שולחן השבת, הוא "צריך" לעבוד וללמוד, וכן הלאה.

ובכן, כשהאדם חי חיים שכל כולם צורך – מדובר במתכון הרסני לנפש. אדם שמתנהל בעולם רק מתוך צורך – מאבד את ההרגשים שלו, ומאמץ תפיסה על פיה חייו שלו, הינם חסרי משמעות וחשיבות (הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל; לקט שיחות מוסר, מאמר פיתוח כח האהבה).

שלא לדבר על כך, שחיים נטולי הרגשים – הינם חיים שאינם מאפשרים לאדם לחיות חיי תורה ומצוות באופן מושלם ותקין. אדם שמאבד את ההרגשים – לא יהיה מסוגל לעבוד את בוראו מתוך שמחת הלב, מתוך התלהבות ורצון, שכן המציאות של רצון ושמחה – רחוקה ממנו כרחוק מזרח ממערב!

כמובן, אין הכוונה לומר, שהאדם צריך לרדוף אחרי הנאות, ולעשות רק את מה שהוא רוצה לעשות, הכוונה הינה להשאיר מקום גם עבור ה'רוצה', כאשר המטרה הינה בסופו של דבר להביא לכך, שגם בדברים שהאדם עושה משום שהוא צריך – הוא יחפש גם ממד של רצון, כלומר: שהוא ידע למצוא את ה'רוצה' בתוך ה'צריך', כך שהוא ייהנה מהעשייה שלו – גם אם היא מחויבת, ולא יתנהל כל חייו מתוך חוסר ברירה.

להכניס רצון לחיים!

נחזור כעת אל האדם שערך את רשימת הפעילויות שלו, וגילה שרובן ככולן מבוססות על צורך ולא על רצון. ובכן, זו הנקודה המדויקת בה עליו לחולל שינוי, ולהתחיל לשלב את ה"רוצה" בחיים שלו! לערוך לעצמו רשימה של פעילויות שביכולת לגרום לו לתחושה חיובית, ולשלב אותן במהלך סדר היום שלו.

לא מדובר בהכרח בפעולות מורכבות הדורשות השקעה ניכרת. אדרבה: מוטב שאלו תהיינה פעילויות פשוטות שאינן דורשות מאמץ רב, וכך יוכל האדם לשלב אותן בקלות בין שלל המשימות המוטלות עליו במהלך שגרת היום יום. לדוגמה: ביקור אצל חברים או בני משפחה, פעילות גופנית, שמיעת מוסיקה, קריאת ספר, התעסקות בתחביב כלשהו, וכיוצא בזה.

נבהיר: לא יהיה זה פשוט עבור אדם שנמצא במצב רוח מדוכדך, לקום ולעשות משהו עבור עצמו מתוך 'רצון'. סביר מאד להניח, שהוא יתקשה להתחיל לפעול. הלא הסיבה לכך שהוא נמנע מלעשות את כל המעשים החיוביים הללו עד כה, לא היתה מתוך סגפנות, אלא מתוך חוסר אמון בכך שיכול להיות לו טוב! לכן, במקרים רבים, תחושתו של האדם המדוכדך תהיה, שהוא כלל אינו מעוניין בכל הפעילויות הללו!

ובכל זאת, חשוב לבצע את הפעילויות החיוביות הללו, גם ממקום מאולץ. יש לזכור, שהחלק שאינו רוצה לעשות אותן – הינו החלק ה"לא בריא" שבנפש, החלק שכבר פיתח תפיסה מעוותת על פיה אין לו סיכוי לחיות חיים טובים יותר, חיים שיש בהם מקום לרצונות ולחוויות חיוביות. לכן, יש לקבוע זמן לביצוען של הפעילויות הללו, ולהקפיד עליהן גם אם לא מרגישים משיכה טבעית לעשות אותן.

יש להבין, שהתפיסה שאותו אדם אימץ לעצמו, מהווה מעין מחסום, שמונע ממנו להרגיש את הרצון ואת החשק לבצע את הפעילויות החיוביות הללו. ברגע שבו המחסום הזה ייפרץ, הוא יוכל לשוב ולחוות את החוויה החיובית – גם אם כעת הוא אינו יכול לדמיין זאת.

בלי מלחמות!

אלא שכאן, חשוב לשים לב לנקודה מהותית: נתאר לעצמנו אדם מדוכדך, שמאלץ את עצמו לשבת ולקרוא ספר טוב כמובן, באותו הרגע שבו הוא ייקח את הספר ליד – תתחלנה המחשבות להתרוצץ במוחו: "איך אתה מרשה לעצמך ליהנות מספר טוב, כשעתיד כל כך גרוע ממתין באופק?", או "אתה הרי לא שווה כלום... לא מגיע לך ליהנות!", וכיוצא בזה.

כעת, עומדות בפני אותו אדם שתי אפשרויות: הוא יכול לנסות להילחם במחשבות הללו. להשיב להן תשובה ולהתווכח: "אני כן ראוי!", "מותר לי להנות!", "מי אמר שהעתיד יהיה גרוע כל כך?", וכן הלאה. במצב זה, יתפתח בתוך לבו של האדם ויכוח סוער, יתפתחו מאבקי כוחות, ובסופו של דבר, לאחר שעה של קריאה, אותו אדם ירגיש בעיקר מותש ועייף כתוצאה מהמאבק, כך שחוויה חיובית – לא תהיה כאן...

לעומת זאת, אותו אדם יכול להחליט שהוא אינו מתווכח עם התחושות הללו. הוא פשוט משלים איתן ומקבל אותן. הוא מקבל שאולי אסור לו ליהנות כעת, ושהעתיד קודר ונורא... ובכל זאת, הוא ממשיך כעת לקרוא – תוך התמקדות בחוויה החיובית!

באופן זה, אותו אדם יצא אחרי עשר דקות של קריאה עם חוויה חיובית, גם אם החוויה החיובית מבוססת על ארבע מתוך עשרת הדקות. חוויה חיובית זו – בהחלט עשויה להיות הצעד הראשון בדרך לחולל שינוי בתפיסה של האדם ביחד לעצמו ולעתיד שלו: הנה, הוא הצליח לחוות חוויה חיובית! לא הכל קודר כל כך!

אין ספק, שהגישה השנייה – היא הנכונה. מאבק חזיתי כנגד תחושותיו של האדם, הינו מאבק שנועד מראש לכישלון, כפי שיכולים אנו ללמוד ממה שלימדונו רבותינו ש"אין מרצין לאדם בשעת כעסו" (ברכות ז', ע"א). לרצות אדם בשעה בה הוא כועס – הרי זו מלחמה חזיתית כנגד התחושות, ולמלחמה שכזו אין סיכוי להצליח. אם רוצים להביס את הכעס ולמגר אותו – יש להימנע ממלחמה חזיתית וישירה עם הממד הלא בריא שנפש, ולהמתין לשעת הכושר שבה ניתן יהיה לנצח מבלי להיגרר למאבק פנים מול פנים כנגד התחושה.

וכך גם בענייננו: כשהאדם נמצא במצב רוח מדוכדך, הלב שלו צובע את כל המציאות בצבעים קודרים. אין סיכוי לשכנע אותו לחוות את העולם בצורה חיובית. הניסיון הזה נועד לכישלון מראש! כדי לשנות את המצב – יש להימנע מהתנצחויות עם הממד הלא-בריא שבנפש, ולהניח לה לגלות בעצמה שישנן חוויות חיוביות בעולם, כך שהיא עצמה תחולל את השינוי התפיסתי ותתחיל לראות את הצדדים החיוביים שבמציאות.