מפיקת ההצגות בציבור החרדי: "גיליתי לפתע את היהדות, ומאז אני לא עוזבת"

"כשהגעתי לארה"ב, לצורך שליחות, הרגשתי לראשונה בחיי שנפתח לי צוהר ליהדות ושאני מתקרבת אליה באמת", אומרת נועה גלאור, מי שמוכרת כיום בעולם התיאטרון והבמה כבימאית מוכשרת שאחראית על הצגות שעוברות בריכוזים חרדיים רבים ברחבי הארץ.

"אני מביימת הצגות רבות, אבל בתחושה שלי הסיפור האישי שלי הוא ההצגה הכי גדולה והכי טובה שקרתה לי בחיים", היא אומרת, כאשר משתפת בדרך המרתקת שהובילה אותה להתקרב ליהדות וגם להתחבר אליה מכל הלב.

אור של יהדות

"נולדתי למשפחה מסורתית ורגילה", היא פותחת את סיפורה, "אמא שלי היא ניצולת שואה שאמנם באה ממשפחה דתית, אך אחרי השואה הם זנחו הכל. אבא שלי אף הוא אינו דתי מבחינה רשמית, אך הוא אהב לקחת אותנו לפסטיבלים חסידיים והיה מחובר מאוד למוזיקה החסידית שנשמעה לא מעט בבית שלנו, כך שקשר למסורת היה קיים תמיד, אך הוא היה קלוש מאוד".

מאז שנועה הייתה ילדה צעירה היא עסקה בתחומי המוזיקה והתיאטרון שאליהם התחברה במיוחד. "המוזיקה היא שפת האם שלי", היא מסבירה, "ואני זוכרת את עצמי כבר בכיתות בית הספר היסודי כשאני מארגנת את המסיבות מאחורי הקלעים וגם לפניהם. העיסוק באומנות הבמה היה פשוט חלק ממני". בהמשך היא התמחתה בתחומים אלו באופן מקצועי במגוון מקומות לימוד נחשבים, ובמקביל לכך החלה לעבוד כמנהלת מוזיקלית של הצגות שונות.

"במהלך הלימודים התחתנתי", היא מספרת, "ובמשך השנים נולדו לי ארבעה ילדים ברוך השם, אחד מהם על הרצף האוטיסטי". נועה מציינת כי בעת שנולד בנה הוא שהה בפגייה ובמשך תקופה ארוכה הם ציפו ממנו לתגובה ולסימני התקשרות עם העולם. "באחד הימים הגיע למחלקה מישהו שניגן בנבל, ופתאום ראיתי את התגובות של בני שממש מתעורר לחיים. זה המחיש לי את מה שידעתי – למוזיקה יש יכולות בלתי נתפסות, והיא משפיעה עלינו רבות בחיים".

כשהיה בנה בן שנתיים הם עברו להתגורר בארה"ב לצורך שליחות חינוכית, וכאמור, דווקא שם נפתח לה הצוהר אל היהדות.

איך זה קרה?

במבט לאחור מעידה נועה כי הדברים כביכול התגלגלו מאליהם: "כשעברנו לארה"ב הרגשתי מטבע הדברים צורך גדול להתחבר לקהילה, ומכיוון שתפקדתי כרכזת תוכנית לימודי עברית, התחלתי להתחבר לתרבות היהודית וגם למדתי עליה יותר. גיליתי שזה מרתק אותי. פתאום התוודעתי לנושאים כמו פרשת השבוע, מצוות בין אדם לחברו ועוד. נקשרתי לכך מאוד, ומצאתי את עצמי במקום שבו אני לא רק מלמדת, אלא בהחלט גם לומדת".

"גם לציבור החרדי מגיע"

אחרי חמש שנים חזרה נועה עם משפחתה לארץ, וכאן ציפו לה אתגרים לא פשוטים. "באותם ימים הבן הקטן שלנו אובחן על הרצף האוטיסטי וזה אתגר אותנו מאוד", היא משתפת. "כיום ברוך ה' הוא בתפקוד גבוה ממש, מתנדב במודיעין בצה"ל, אבל עברו עלינו שנים מורכבות, התמודדות רבה, וגם הרבה תפילות. הקשר שלי עם ריבונו של עולם מאוד התחזק באותה תקופה, וזהו אחד הדברים הטובים ביותר שקיבלתי ממנה".

גם מבחינה טכנית לא היה קל לנועה לשוב לארץ. "נדרשתי לדאוג למסגרות לילדים ולקליטה טובה, לשמחתי מצאתי לעצמי עבודה וכך השתקענו כאן, כשברור לנו מעבר לכל ספק שכאן הוא מקומנו ולא בחו"ל".

לפני כמעט שש שנים נקרתה בדרכה של נועה הצעה לנהל את בית הספר לאומנויות הבמה של עופר הלוי במגזר החרדי. "ברגע שלקחתי על עצמי את התפקיד הרגשתי שאני כביכול חוזרת הביתה", היא מספרת, "היה כל כך טבעי עבורי לנהל הצגות, ועוד כאלו המיועדות לציבור החרדי. יחד עם זאת, ידעתי שעם כל האמונה שלי והאהבה שיש לי לדת, אני עדיין לא שייכת לציבור, ולכן ביקשתי שיסבירו לי דברים שאני לא יודעת, כי אני רוצה להרגיש שייכת. באותם ימים כתבתי וביימתי הצגות רבות ובראשן ההצגה המוכרת 'סוליקה' שעברה בכל רחבי הארץ. אחרי שלוש וחצי שנים נהדרות פרשתי מהתפקיד והמשכתי לדרך עצמאית, כשאני ממשיכה להפיק הצגות לציבור החרדי, ביניהן רצות לאחרונה ההצגות 'בראש ובראשונה' ו'השתקפויות', שתיהן קשורות ישירות לנושא החיבורים סביב המלחמה, מעוררות הרבה מחשבה ומובילות למסרים. בהצגות אני גם שרה את השיר 'מי יחלצנו' שהלחין וכתב המשורר יהורם גלילי".

את חושבת שבהצגות חרדיות חייבות להופיע רק נשים חרדיות?

"בחלק מההצגות שלנו מופיעות אך ורק חרדיות, אך בחלקן לא, ולדעתי זה בסדר גמור. כל עוד שהשחקנית מזדהה עם התפקיד ולומדת אותו כנדרש, היא יכולה להעביר את המסר גם אם היא לא מגיעה בדיוק מהציבור הספציפי שלפניו היא מופיעה".

ומה איתך? את מרגישה שלמדת משהו מהשחקניות החרדיות?

"בהחלט, למדתי מהן המון. כשהתחלתי לעבוד עם הציבור החרדי הגעתי עם סטיגמה שמדובר כביכול בחברה סגורה עם פערי ידע וחוסר היכרות עם תוצרים טובים בתחום התרבות. ככל שאני עובדת יותר עם הקהל הזה כך אני מגלה שמדובר בהחלט בנשים בעלות רמה גבוהה, שיש להן שאיפות לצפות בהצגות איכותיות ומגיע להן לקבל לא פחות מכל אישה אחרת בעם שלנו.

"ריגש אותי במיוחד לראות את ההתעניינות של השחקניות החרדיות בחיים האישיים שלי, פשוט מתוך אהבה וקרבה. אחרי שנים שעבדתי עם צוותי הפקות גדולים שכל אחד חי את חייו, שלא לדבר על אווירת התחרות שהייתה, גיליתי שאפשר לנהל הצגות גם מתוך אווירה חמה ומשפחתית. השחקניות שלנו ממש מפרגנות זו לזו, וכשישבתי שבעה על אחי הן באו לנחם וגם קיבלו על עצמן קבלות שונות לעילוי נשמתו. זה ממש ריגש אותי".

ומה התוכניות להמשך?

"ברור לי שאמשיך להפיק הצגות מקצועיות וטובות לציבור החרדי. מיום ליום אני מרגישה שזוהי השליחות שלי, ומה שנותר לי הוא רק לבצעה על הצד הטוב ביותר".