הרב ראובן אלבז: "אבל בכלל לא התכוונתי לתת צדקה!"

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (כ"ה, ב').

פרש רש"י: "ויקחו לי - לשמי". מתבאר בדברי רש"י שאת מצות התרומה למשכן, צריך שיעשה האדם "לשמו" של הקב"ה, והאר"י הקדוש באר את הדבר בצורה נפלאה: כשאדם נותן תרומה, הוא בעצם משלים את שמו של הקב"ה, שכן בדרך כלל צדקה נותנים במטבע, והוא כנגד י' משמו של ה' יתברך (או שטר כסף, שתופסו בידו באפן הדומה לאות י' קטנה). את הכסף תופס האדם בחמש אצבעותיו, וזה כנגד אות ה' משמו של הקב"ה.  כשמושיט  את ידו ליתן את התרומה לעני, זה כנגד אות ו' משמו של הקב"ה. וכשגבאי הצדקה או העני מקבל את הכסף בידו (בחמש אצבעותיו), הרי זה כנגד אות ה' של הקב"ה.

נמצא שבנתינת הצדקה משלים האדם את שמו של ה' יתברך: אות י' - זו התרומה. אות ה' - חמש אצבעותיו שמחזיק בהם התרומה. אות ו' - הזרוע שמושיט כדי ליתן התרומה. ואות ה' - ידו של מקבל התרומה. וזהו שנאמר: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם"  (ישעיה ל"ב, י"ז) - על ידי מעשה הצדקה משלים האדם את שמו של הקב"ה, שם הוי"ה ברוך ה', ואז זוכה - "וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם" (שם).  וזו הכונה "לי - לשמי", לשמו של ה' יתברך, שעל ידי נתינת התרומה משלים האדם את שם הוי"ה ברוך הוא.

מצוות צריכות כוונה

עוד יש לבאר את המלה "לשמי", על פי המבואר בשולחן ערוך (סימן ס סעיף ד) שמצוות צריכות כונה, והוא לעיכובא, דהינו שאם אדם עשה מצווה ולא כיוון בה - לא יצא ידי חובתו. אולם, כותבים הפוסקים (משנה ברורה שם, סק"י, בשם ה"חיי אדם") שבמצווה שיש בה מעשה, כגון הנחת תפלין, בדיעבד גם אם לא יכוון יצא ידי חובתו, כי סוף סוף מוכח ממעשיו שעושה לשם מצווה. מפני מה הוא כורך רצועות על ידו? ודאי לשם המצווה.

אך אם, לדוגמא, בימי חג הסכות חם לאדם מאד, והשמש יוקדת, והוא יושב בסוכה כדי להצל מפני השמש, אם לא כיוון לשם מצווה – לא יצא ידי חובתו אפילו בדיעבד, כי לא מוכח ממעשהו שעשאו לשם מצווה. אולם בצדקה הדין שונה, ואף אם לא כיוון לשם מצוות צדקה, יצא ידי חובה, ויקבל על כך שכר, ונבאר את הדברים.

דוד המלך אומר בתהלים (קי"ב, ט'): "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד". "פִּזַּר" פרושו שנפל ממנו בלא ידיעתו, התפזר, ואילו "נתן" פרושו שלקח בידו ונתן. ואם כן לכאורה קשה, איך מתפרש הפסוק: "פזר נתן לאביונים", הרי אלו שני דברים סותרים.  אלא, שהנה במדרש (ויקרא רבה ל"ד, ט"ז) מסופר על רבי טרפון שבא לרבי עקיבא ובפיו הצעה מיוחדת: "קח סכום כסף מכובד, ועשה עמו עסק מניב רווחים, וכך נוכל לשקד על התורה, ויחד עם זה להתפרנס".

רבי עקיבא אכן נטל את הכסף ועשה עמו עסק, כאשר רבי טרפון לא יודע מה טיבו של העסק שעשה רבי עקיבא. רבי טרפון היה מתעניין מידי פעם על העסק, אם הוא מניב רווחים, ורבי עקיבא היה משיב לו בחיוב. לאחר כמה שנים אמר רבי טרפון לרבי עקיבא, שהוא רוצה לראות את העסק שקנה, ושאל היכן הוא.

אמר לו רבי עקיבא: "בוא ואראך". הלכו יחד עד שהגיעו לבית מדרש שישבו בו תלמידי חכמים ועסקו בתורה, וראה אותם מתפלפלים בתורה ומתווכחים בהלכה. אמר לו רבי עקיבא לרבי טרפון: "מה אתה אומר על הפרדס הנפלא שקניתי לך?", אמר לו רבי טרפון: "הנני מקפיד עליך שאיבדת את ממוני". לקחו רבי עקיבא, והראה לו את הפסוק בתהלים הנ"ל: "פזר נתן לאביונים צדקתו עמדת לעד".

נישקו רבי טרפון על ראשו, ואמר לו: "אשריך תלמידי, חברי ורבי (בתחילה היה רבי עקיבא תלמידו של רבי טרפון, אחר כך נתעלה ונעשו חברים, ולאחר מכן נתעלה עוד יותר ונעשה רבו אלופו ומיודעו), למדת אותי דבר שלא ידעתי, זכיתי במקח הגדול".

מצא מעות מפזרות

על דברי מדרש זה יש לתמוה רבות. במה נחלקו שני החכמים, ומה חידש רבי עקיבא לרבי טרפון בפסוק זה שבתהלים? הרי ודאי, ללא צל של ספק, ידע רבי טרפון את כל פסוקי התהילים בעל פה, יחד עם ידיעתו את כל התורה, ואם כך, מה חידש לו רבי עקיבא? זאת ועוד, איך יתכן שרבי עקיבא מראה לרבי טרפון בית מדרש מלא בתלמידי חכמים, ורבי טרפון משיב לו: "איבדת את ממוני"? כלום באמת סבר שהשקעה זו נחשבת איבוד ממון? הרי כסף ההולך לצדקה הוא זה שנשאר לאדם מכל רכושו! מה היתה, אפוא, נקודת הוויכוח ביניהם?

רבי עקיבא הראה לו את בית המדרש הגדול שהקים בכספו של רבי טרפון, ועל כך אמר לו רבי טרפון: "איבדת את ממוני", כיוון שמצוות צריכות כוונה, וסבר שהיה עליו לכוון לשם מצות צדקה. "היית צריך לומר לי שאתה הולך להקים בכסף בית מדרש, ישיבה ותלמידים. ודאי הייתי נותן לך את הכסף וגם מכוון לשם כך, ומרוויח את המצווה. אך עכשיו שלא אמרת לי ולא כיוונתי – איבדת את ממוני!", כך טען רבי טרפון.

לקחו רבי עקיבא, פתח לפניו ספר תהלים, והראה לו את הפסוק: "פזר נתן לאביונים, צדקתו עמדת לעד". כוונתו היתה לחדש, שאמנם כל המצוות צריכות כוונה, אך בשונה מהן, במצוות הצדקה אפילו כשעושה אותה האדם שלא בכוונה, זוכה הוא לקים את המצווה בשלמות.

וזו כוונת הפסוק: "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד", מה זה פיזר? רבותינו אומרים במדרש (ילקוט שמעוני כי תצא רמז תתקל"ז) שאדם המאבד מטבע, ומצאה עני והתפרנס ממנה, מעלה עליו הכתוב כאלו זכה. כלומר, המאבד מקיים מצוות צדקה במטבע זו, גם בהעדר מוחלט של כוונה. אם קורה שאדם הולך ברחוב ומאבד כמה מטבעות, כיוון שהיה לו חור בכיס, ובא עני ומצא את הכסף, קנה בו צרכי שבת וברכו הוא ומשפחתו על האוכל – אותו אדם שנפל לו הכסף, כשיגיע לעולם הבא, יאמרו לו שהוא נתן צדקה והחיה משפחה שלמה בשבת קודש. כל השבת הזו נזקפת לזכותו!

מתפלא אותו אדם, הרי ברור לו שאין שכחה מלפני כסא הכבוד, אך הוא אינו מי שנתן את הצדקה הזו! אומרים לו מלאכי מעלה: "אתה זוכר שנכנסת לביתך וגילית שאיבדת כמה מטבעות שהיו לך? ובכן, הכסף הזה הגיע לעני שקנה בו את צרכי השבת, ואתה קיימת בזה מצוות צדקה, אף על פי שלא כיוונת לשם נתינת צדקה, כי בצדקה, אפילו אם לא כיוון – עולה לו המצווה. וכיוון שהעני זכה לכבד את השבת בכסף זה, כל הזכויות של העני ובני ביתו נזקפות לזכותך!".

וזה שאומר דוד המלך, "פזר" התפזרו לו מעותיו, נפל לו מהכיס ובא עני ומצא את זה, נחשב לו כאלו "נתן", וזוכה בכך ש"צדקתו עמדת לעד". את זה חידש רבי עקיבא לרבי טרפון. רבי טרפון חשב שנאבד ממונו, שהרי לא כיוון לשם מצוות צדקה, ואמר לו רבי עקיבא שאין זה מעכב, ואם נעשה בכספו דבר מצווה – נזקף הכל לזכותו. לכן שמח רבי טרפון שמחה גדולה, ונשק לרבי עקיבא על ראשו, על שזכה אותו בזכות הנפלאה הזאת! (נלקט מהספר החדש "משכני אחריך" ח"ב עמוד ק' ואילך, עיין שם המשך הדברים).