תרומה וטראומה: איך העבר שלנו יכול לחזק את העתיד

א. ישנן אסכולות המקדשות את ההווה, את העכשיו, את האינדיבידואל באניותו. חיי היומיום אומנם חשובים בפני עצמם. גם אהבה עצמית במידה, היא דבר נדרש להתפתחות בריאה. לעיתים אף ישנו ערך תראפויטי מבורך להקדיש את המחשבה לרגע הנוכחי, ולהתמקד דווקא בו. יחד עם זאת, תפיסת הזמן הקונקרטי כקדוש ונטול הקשר רחב יותר, והאלהת הפריזמה של האני כבלעדית, עלולות להוביל בסופו של יום, לתפיסה צרה של המציאות, להדוניזם, לתחושת תלישות, ולא פעם – לחיים חסרי משמעות. וכביקורתו של הנביא ישעיהו: "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת". לעומת אלה, המבט היהודי מבקש להשקיף לאופקים רחבים יותר. הוא נוכח לכל אורך ציר הזמן. הוא זוכר ולומד מהעבר, חי בהווה, ומצפה לעתיד. הוא מבט הכולל לא רק את האדם עצמו בנקודת זמן אחת, אלא את שרשרת הדורות לאורך השנים. היהודי חי בזיקה מרובת הקשרים.

ב. במסכת תענית בתלמוד הבבלי, מסופר על חוני המעגל הפוגש חקלאי הנוטע עץ חרוב. כאשר מסתבר לחוני כי עץ החרוב ייתן פרי רק בעוד שבעים שנה, הוא פונה בתמיהה לחקלאי, ושואל מדוע הוא טורח אם כלל לא יהיה בן החיים כאשר יבשילו הפירות. אותו חקלאי עונה ומספר: "כשנולדתי אכלתי מעצי החרובים ששתלו עבורי אבותיי. כך גם אני שותל עבור ילדיי". חוני, כפי שמובא בתלמוד, היה מעט סקפטי. גישתו של החקלאי, כנראה, הייתה נראית לו נאיבית. על פי המסופר, הוא נרדם וישן שבעים שנה. כאשר התעורר, נפגש חוני עם נכדיו שלו, אותם לא הכיר בחייו. אך אלה התנכרו לו. התלמוד משתמש בפועל – אמונה. הם לא האמינו לו. כאשר ניגש לבית המדרש, חרף העובדה שידע את התשובות לכל השאלות, לא התייחסו אליו בכבוד הראוי, וכלשון התלמוד: הם לא האמינו לו.

ג. כאשר התעמת חוני המעגל עם "עתידו", הוא לא ידע את נפשו. התחוור לו עד כמה גישתו של החקלאי – זה שהיה מחובר לשרשרת הדורות, למשפחתו ולאדמתו, הייתה עמוקה ומשמעותית. מנגד, תפיסתו שלו השתקפה לו באכזריות מפניהם של נכדיו ותלמידי תלמידיו. הם היו התוצאה הכואבת של התפיסה העכשוויסטית, זו המתנכרת לכל מי שאינו היא, לכל מה שאינו אני-כאן-ועכשיו. חוני, אם נדבר בשיח של ימינו, דגל בשיטת "הנווד הדיגיטלי" נטול ההקשר. זה שמרגיש נוח בכל מקום בעולם, מבלי להזדהות עם שום נרטיב מחייב. כפי שהתלמוד מציין, חוני גילה את ההשלכות העגומות על בשרו. וכך, ביקש הוא על עצמו רחמים ונפטר בצער. בסיום הסיפור מובא הציטוט המפורסם של רבא, המהדהד את הפרספקטיבות השונות של החקלאי ושל חוני: "או חברותא או מיתותא".

ד. לפני מספר שנים, הציע פרופסור ישראלי מוכר, זוכה פרס ישראל לכלכלה, כי יש לבטל את יום השואה. לקריאה זו הצטרפו נוספים, כל אחד מנימוקיו הוא. יש מהם שטענו "מיצינו", אחרים אמרו שמדובר בקידוש האבל והשכול. גישה זו אכן קשה לעיכול בלשון המעטה. בדומה לאותו חקלאי, העם היהודי הוא עם שזוכר. הזיכרון הזה נוכח בקידוש שעושים על-יד שולחן השבת, בקריאת ההגדה בחג הפסח, במשלוח המנות והמתנות לאביונים בחג הפורים ועוד. בדומה, העבר נוכח גם בימי הזיכרון הלאומיים כגון: יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, ותשעה באב. למעשה, בכל אירוע יהודי ישנו אלמנט של זיכרון העבר. בשיאה המרגש והשמח של כל חופה, נאמרות המילים המוכרות: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני". אנו מציינים וזוכרים ימי שמחה כמו גם ימי אבל ואסון. עם ישראל זוכר ומתייחד עם נופליו, מאורעותיו, ולמעשה – עם עצמו, כבר אלפי שנים. והזיכרון הזה הוא ייחודי – גם במובן הפסיכולוגי.

ה. "התגובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מן התודעה. הפרות מסוימות של הסדר החברתי נוראות הן מלהביען בקול: זו משמעות הביטוי – לא יתואר", כך כתבה הפסיכיאטרית היהודייה גו'דית לואיס הרמן, בספרה – "טראומה והחלמה". באופן טבעי אנו נוטים להדחיק אירועים כואבים ומורכבים. הפעולה הנדרשת על מנת להתמודד איתם, מצריכה משאבים נפשיים רבים, שלא תמיד עומדים לצדנו. אך פעולת ההתמודדות עם אירועים אלה, ובמקרים מסוימים עצם פעולת הזכירה שלהם – בפרט במישור הלאומי, לא נועדו אך ורק על מנת לחטט בפצעי העבר. אדרבה, הזיכרון, בתצורתו המשמעותית, הינו מכשיר להעצמה, לבניית חוסן נפשי ולגילוי הזהות העצמית והחברתית. וכפי שמציינת לואיס-הרמן: "הזכירה והסיפור של אירועים מחרידים כהווייתם הם תנאי מוקדם הן להשבת הסדר החברתי על כנו, הן לריפוי הנפגע".

ו. הזיכרון היהודי הקולקטיבי, הגם שהוא כולל טראומות, אין הוא אך ורק בבחינת פוסט-טראומה או היתקעות שלילית בעבר. באמצעותו שרשרת הדורות יכולה להביט קדימה בתקווה. כאשר אנו בוחנים וזוכרים את צרות ההיסטוריה היהודית-ישראלית, יש ביכולתנו ללמוד לקח לחיינו אנו ולהשתפר. יתרה מכך, ניתן לראות כי חרף משברי העבר, השרשרת היהודית עדיין מחוברת – עדיין מתגברת, ממשיכה קדימה באופטימיות מעוררת השתאות. היא עושה זאת, כיוון שהיא זוכרת את שורשיה: "מעשה אבות, סימן לבנים".

ז. "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים". כך נאמר בראשית פרשת תרומה, כאשר בני ישראל מתבקשים להביא את חומרי הגלם להקמת המשכן. רש"י במקום שואל מניין היו לבני ישראל עצי שיטים באמצע המדבר? וכך הוא עונה: "פירש רבי תנחומא: יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וציווה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים". רש"י, הידוע בקצרנותו ודיוקו, טרח וציין את הדברים גם במקום נוסף בפרשה, ואולי יש בכך כדי ללמד על חשיבות הפירוש שהציע רבי תנחומא. על פירוש זה, כתב הרבי מלובאוויטש דברים נפלאים ומלאי תקווה: "תנחומא הוא לשון תנחומין..., כדי שבמשך כל זמן גלות ושעבוד מצרים יהיו לנגד עיניהם עצים אלו שניטעו על מנת שיטלום כשיצאו ממצרים, היינו שראיית עצי ארזים אלה מזכירה ומדגישה את גאולת ישראל". עצי השיטים ניצבו לימין בני ישראל בתקופת השעבוד הקשה במצרים. הם חיזקו את רוחם – הם הזכירו להם את העתיד. לימים, הפכו עצים אלה, אותם הביא יעקב למצרים, לחלק אינטגרלי מהמשכן במדבר. למעשה, יסודות המשכן, וכך גם רבים מכליו, מורכבים מהם, מורכבים מתקווה.

ח. אנחנו זוכרים את העבר על מנת לבנות את העתיד. היהדות מציעה, לא רק לחיות בהווה, אלא בשלושת הזמנים גם יחד. זאת, מתוך הבנה שהדברים מאוחדים ביסודם. וכפי שכתב הרב קוק: "הננו עומדים מלאי גאון ומלאי שברון, מלאי חדווה, ומלאי מרירות, מלאי יגון ומלאי נחמה ותקווה..., מגדולתו של עברנו הגדול, שהוא מקור העתיד הנהדר".

***

הדברים מוקדשים לכבוד גבורות שנים לגיבור ישראל – סא"ל יהודה כהן הי"ו, חתן פרס ביטחון ישראל וממשחררי ירושלים.

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.