מיומנה של טלפנית: לפעמים ה' מדבר איתנו בפרחים, ולפעמים בכאב

לעמליה יש הוראת קבע מכובדת להידברות. כיוון שהיא מנהלת עסק עצמאי, היא נתונה לתקופות של שגשוג כלכלי. בין לבין חשה גם בקשיים כספיים שלפעמים הם דרסטיים עד רגע לפני פשיטת רגל. אז היא חוזרת להקטין את הוראת הקבע, לבטל, לחזור ולהגדיל. היא כבר מכירה היטב את כלל הברזל ששמעה מאתנו ברגעים של ייאוש שכמעט והשתלט עליה. "אם את חשה למטה – סימן שאת בדרך למעלה, כי העולם עגול, וגלגל החיים לא מדלג על אף אחד".

יום אחד היא הזכירה לי שזה נכון כל כך. העולם הוא גלגל לא רק בפרנסה, אבל לעיתים הוא מהיר ודרסטי במיוחד. היא פתחה לי אשנב הצצה מרתק לאחת מתחנות חייה. אני מביאה את הסיפור כלשונו.

לפני שנים, כשהיינו צעירים, בתקופת גידול הילדים המתישה, החלטנו שמגיע לנו נופש משפחתי למספר ימים. כמובן, תכננו את החופשה מכל כיוון והשקענו בה כסף וזמן. יומיים לפני היציאה חש בעלי שלא בטוב. חולשה לא רגילה הכבידה עליו. לא היה מנוס מלבצע בדיקות מעבדה.

תוצאות הבדיקה הרפואית שטרם קבלנו, השתכחו בסערת ההכנות. העמסנו מזוודות, תיקים, מצעים וכל מה שאפשר, וכבר ירדנו למטה לחכות להסעה. בעלי עדיין התעכב לסידורים האחרונים לקראת היציאה. לפתע הוא קרא לי לעלות. רגע, יש לו משהוא למסור לי.

"הרגע הגיעו תוצאות הבדיקה מקופת חולים. אנו נשארים בבית. יש לי צהבת, הנסיעה מבוטלת". הצצתי בפניו, שנראו חיוורות מאי פעם. זה היה רגע קשה מכל כיוון. חלום הנופש התנפץ ברגע אחד לא צפוי. הדבר המאתגר היה להודיע לילדי הצוהלים בחצר שאין נסיעה ואין נופש, אבא חולה. האכזבה שניבטה מפניהם קרעה את לבי. מצד שני, חששות כבדים. מה הצהבת מחוללת?

באותו ערב חבר של בעלי הגיע עם יונים להוציא את הצהבת. כבר בימים הבאים ראינו הטבה מסוימת. יחד עם זה, הוא נאלץ להיות מרותק למיטתו לפחות שבועיים, כך שנפל עלי גם עול נוסף שהיה מתפקידו לעשות. זה כלל שליחויות, תשלומים וסידורי חוץ, שהיו תמיד תפקידו הבלעדי.   

יום למחרת נפל ונשבר אביזר נחוץ ויקר, שאובדנו הציק לנו מאוד, וקשה היה לנו להשלים עם האבדה. הרהרתי על כך שזו המכה השנייה בתוך יומיים. התאמצתי להאמין שזה דבר שקורה, ומחר נקום לבוקר חדש ומאיר יותר. אבל מחשבה מטרידה התעקשה לתפוס את ראשי בלי שליטה. אנו מקבלים סטירות יום יום. אלוקים, מה אתה מכין למחר? עזור לי.

למחרת לקחתי את שלושת ילדי הגדולים לערוך קניות, כשאת הקטנים השארתי אצל שכנה. הלכנו לאורך רחוב ראשי וסואן, ולרחובות סמוכים, כשבכל חנות נעצרתי לבדוק האם האפרוחים תחת כנפי. הרגשה כבדה התלוותה אלי. המכות שעברנו אתמול ושלשום כואבות וטריות מידי בזיכרוני, וזה לא מקרה. התאכזבתי כבר יומיים, והשתדלתי להאמין שעברתי את הדברים הלא נעימים של השבוע. באחת הפניות שפניתי שקועה בהרהורי. פניתי שוב, בפעם המי יודע כמה, להביט על שלושת ילדי ולראות אם הכול בסדר, והנה – אחד חסר.

לא רציתי להאמין שזה קורה לי. יש פה שניים ובטח יופיע גם השלישי. אני חייבת להירגע. אבל לא.  את אשר יגורתי בא. המכה היומית. האם זו המכה השלישית לשבוע זה? פניתי כה וכה. לא יתכן שהוא איננו, הרי צעד לצדנו כל העת. לאן יכול בן ה-5 להתאדות? אחיו האחרים לא עזרו לי. גם הם לא הבינו איך פתאום הוא נעלם. כיוון שתנועת ההולכים ושבים הייתה עמוסה, מסע החיפושים נעשה מסובך. הושבתי את שני הילדים שהיו איתי בתחנה הקרובה, עם סלי הכבדים. הזהרתי אותם שלא יקומו כלל עד שאחזור. חזרתי את הדרך חזרה, כשהיה ברור לי שהנה, עוד רגע אמצא אותו בוכה, כשהוא מוקף ברחמנים וגומלי חסדים. חזרתי לתחנה חסרת אונים, מפוחדת, על סף בכי. הילד איננו.

נכנסתי לחנות הספרים הסמוכה, להתקשר לבעלי ששוכב במטה חולה לספר לו (לא היו אז טלפונים ניידים). ברגע שהוצאתי את המילים מהפה לאוזני בעלי, פרצתי בבכי. בעל החנות הבין את המצב שבו הייתי נתונה, ומיד הציע לי להצטרף אליו למסע חיפושים עם הרכב שלו. וכמו שתמיד אומרים, שמתוך החושך באה הישועה, לפתע התפרצה לחנות שכנה שפגשה אותי קודם במסע החיפושים בשאגות שמחה: "מצאתי אותו, מצאתי אותו. ראיתי אותו בסוף הרחוב הראשי לבד, והבנתי שהוא הלך לאיבוד. העליתי אותו לאוטובוס, וכרגע הוא מושגח עד שיגיע לביתו. הירגעי, הכול בסדר".

האומנם הכול בסדר? האם אני לא בעיצומה של סידרת המכות? אלוקים, תעזור לי, בבקשה. היה לי די והותר השבוע.

למחרת קמתי לבוקר חדש, אבל עם מחשבה מטרידה שהמשיכה ללוות אותי מאז תחילת השבוע. חשתי בפחד שאופף אותי. האם זה בוקר חדש, או המשך הסדרה שבה אני נתונה?

חיפשתי דרך לייצב את נפשי המוטרדת, וחשתי צורך עז להתאוורר ולהירגע. החלטתי שאסע עם ילדי לגינת השעשועים, להנאת כולנו. בדרך שוב חשתי בפחד הזוחל במעלה גבי. איזה סוג של אירוע אעבור היום? נשאתי תפילה אילמת שנחזור כולנו בשלום ונזכרתי בבעלי, שזרק לי את המשפט "תשמרי עליהם היום". אבל רק אני לבדי שמעתי מה שצעק מבין המילים. תפסיקי לרחף ותשימי לב מה קורה איתך. מה, את ילדה שאי אפשר לסמוך עליה? נשאתי שוב תפילה. אהיה אמא טובה, ואעשה הכול להוכיח זאת. השתדלתי לבלוע את העלבון הצורב, שאי אפשר לסמוך עלי.

הפעם הבטחתי לעצמי שלא אתן לשום מכה להגיע אלי. לא אזיז את עיני מהם אפילו לשנייה. הם באמת נהנו מאוד, ואני הייתי עסוקה בטירוף, לא להזיז את עיניים מהם. הפחד שזחל בגבי טיפס והגיע לצווארי. חשתי מחנק. ידעתי שהמכה אמורה להגיע כמו אתמול ושלשום. הפניתי מבט לספור שוב את חמשת ילדי, ואז זה קרה.

"בום" אדיר נשמע מכיוון הנדנדה הגדולה. בתי בת השנה וחצי רצה לכיוונה, וקיבלה מכה אדירה מעל העין. היא עפה אחורה, והצרחות נשמעו בכל רחבי הגן. רצתי בטירוף, לקחתי אותה לברז ושטפתי את העין. מצחה התנפח בצורה מפחידה, ואני מלמלת ללא הרף, אלוקים, תציל אותי בבקשה. במצב הלא נורמלי הזה, עם האיתותים הברורים משמיים, הייתי צריכה להציג את האם הגיבורה, להרגיע את התינוקת, לאסוף את ילדי. חזרתי הביתה בחששות כבדים, נסערת. לא כן היו ילדי, שנהנו מאחר צהרים משעשע ונראו מרוצים ושמחים. ישבתי באוטובוס, נרעשת ומוטרדת, כשעלי תינוקת עם מצח נפוח ומעוטר בפס ארוך ואדום.

החלטתי שאני חייבת להסתיר מבעלי את מה שקרה ואת העיטור הנפוח מעל העין של בתנו התינוקת. חשתי אשמה נוראה. מצבו של בעלי, שלא יורד כמעט מהמיטה, שימח אותי הערב. בצורה זו קל לדלג על המפגש שלו עם הילדים, ועד מחר או מחרתיים היא כבר תיראה אחרת ויהיה אפשר להחליק את העניין.

אבל העניין הסתבך. לאחר כמה ימים שהוא לא זז ממיטתו, הוא נתקף באותו ערב בגעגועים עזים לילדיו, ממש כמו חוק מרפי. ארבעה ימים חלמתי שיקום לילדים וישתעשע איתם. דווקא עכשיו? כעת, כשאני מייחלת להעלים אותם ממנו, הוא קם? הוא מיהר לקום לקראתנו בשמחה. צחוק הגורל. הוא החל לדבר איתם, כשאני דוחפת במהירות את הקטנה לאמבטיה, מתפללת על העיקר – שלא יכנס לאמבטיה ויביך אותי.

אבל הוא נכנס, ואני, בהחלטה שאסור לו להביט, התפתלתי בינו לבינה, חופפת את ראשה ומשחקת כדי להסתיר את פניה בגופי. סובבתי אותה אל הקיר, ובידי השנייה נתתי לזרם המים להחליק על גבה. יחד עם זה התפללתי שביקור הנימוסים שלו הסתיים. עשיתי אקרובטיקה מכוונת, ועדיין האמנתי שיהיה אפשרי להסתיר את אות קלוני. אבל געגועיו גברו לפגוש את מבטה. אין תבונה ואין עצה נגד ה', ואת כפרת העוונות הייתי צריכה להשלים.

"מה קרה לה בעין?", שאל את השאלה שכל כך התפללתי שלא ישאל.

לפתע, ברגע הגורלי הזה, חזרתי להיות הכי רגועה. חשתי איך כל הפחד והחששות נמוגו, כי באמת אין פה אשמים.

"אין צורך להסביר, כמו שלא היה צורך אתמול ושלשום, בדיוק כמו שאין לך תשובה על מחלת הצהבת שפקדה אותך. השבוע ה' דיבר אתנו בסטירות. שמעתי אותו יום יום. לפעמים הוא מדבר בפרחים, ולפעמים בכאב. אבל אם שנינו מבינים שכל מה שקרה השבוע זה מאתו יתברך, אז זה יהיה אפשרי לצפות שממחר הוא יחייך אלינו".

הוא הביט בי בהבנה גמורה, והסכים לכל מילה.

"הוא כבר התחיל לחייך אלינו, כי אני מרגיש הרבה יותר טוב".

"ברוך ה'. אחרי ירידה תלולה, העלייה תגיע מן הסתם למקום גבוה יותר". האמנתי במה שאמרתי, ושמעתי איך מהדהד בי השיר "איך שגלגל מסתובב לו...".