"ידעתי שאם קרה משהו, השוטרים ימתינו לי על יד הבית, והם אכן היו שם"

כשהתחתנה שולמית מרקוביץ-לבל עם בעלה נחמן יוסף מרקוביץ, היא הייתה בת 17 בסך הכל, בעלה היה בן 20, ושניהם כמו כל זוג צעיר היו מלאי שמחה וריגושים, כשהם לרגע לא משערים שהחיים המשותפים שלהם עומדים להיות קצרים כל כך.

שנה לאחר החתונה נולד בנם הבכור ואחרי שנתיים הצטרף אליו בן נוסף. תשעה חודשים לאחר מכן, ימים ספורים אחרי שמחת תורה, עבר הבעל הצעיר תאונת דרכים ונהרג במקום. מאותו רגע, כפי שמציינת שולמית, השתנו חייה לבלי הכר. "אף פעם לא חשבתי שאמצא את עצמי בגיל 21 כשאני לבד עם שני ילדים קטנטנים, אבל כשאת קולטת שזו המציאות את נאלצת פשוט ללמוד לחיות איתה, כי אין ברירה אחרת".

החיים נעצרים

מאז אותו יום נוראי חלפו יותר מארבע שנים, אך שולמית לא מסוגלת לשכוח אף פרט. "זה היה יום שישי בבוקר", היא מספרת, "בעלי לא היה בבית במשך כל הלילה, והיה אמור לחזור מיד על הבוקר. השיחה האחרונה שלנו הייתה בשעה שש וחצי, בה הוא אמר לי: 'אני עוד מעט יוצא לכיוון הבית'. בינתיים קמתי וארגנתי את הילדים לגנים. לפני שיצאנו התקשרתי אליו, אך הוא לא ענה. חזרתי הביתה והתחלתי לארוז את החפצים שלנו לקראת השבת הקרובה בה היינו אמורים להשתתף בשבת משפחתית בירושלים יחד עם סבא שלי שהגיע במיוחד מחו"ל. במשך כל אותו בוקר המשכתי לנסות ליצור קשר עם בעלי ללא הצלחה. זה היה נשמע לי מוזר מאוד, גם כי לא מתאים לו לא לענות, וגם כי הוא אמר שיחזור הביתה, אז איך זה שהוא לא חוזר?"

במבט לאחור אומרת שולמית שכבר אז היא הרגישה שמשהו קרה, רק שלא אפשרה לעצמה להכיר בכך. "ניסיתי להדחיק", היא מסבירה. בשעה אחת עשרה וחצי היא יצאה להחזיר את הילדים ועלתה איתם על האוטובוס, כשהיא ממשיכה להתקשר שוב ושוב לבעלה. "ואז קיבלתי פתאום שיחת טלפון מאבא שלי, והוא שאל איפה אני נמצאת כי הוא צריך לבוא לדבר איתי", היא נזכרת. באותו רגע כבר היה ברור לה שהתרחש משהו נורא. "לאבא שלי יש עסק של אוכל מוכן לשבת, יום שישי הוא היום הלחוץ ביותר אצלו, וידעתי שאם הוא מבקש לבוא אליי ולא שאני אגיע אליו, בטוח שמשהו קרה".

ברגע הבא היא מצאה את עצמה נכנסת לקבוצות הווטסאפ ובודקת אם מישהו שלח הודעה כלשהי שיכולה לרמוז על מה שקרה, ואז היא גילתה את הידיעה הקשה: "צעיר בן 24 מבית שמש נהרג בתאונת דרכים". "אני נמצאת באוטובוס עם שני ילדים", מזכירה שולמית, "מחזיקה חזק כדי לא ליפול, ולא מסוגלת להאמין שזה אמיתי. יחד עם זאת, הייתי גם מאוד ריאלית, ולכן ירדתי בתחנת האוטובוס ברחוב בו נמצאת הכניסה הראשית לבניין שלנו ולא האחורית, כי ידעתי שבאירועים כאלו תמיד מגיעה משטרה כדי לבשר על המוות, ורציתי לפגוש את השוטרים כשהם עדיין למטה. באמת, כשהגעתי לבניין המתינה לי מכונית משטרה בחניה, ובאותו רגע פרצתי בבכי. בינתיים הגיע אבא שלי והתחיל לטפטף לי: 'את יודעת שיוסי במצב לא טוב...' אבל אז עלו לבית השוטרים, הם ביקשו ממני לשבת והודיעו בצורה ברורה: 'נחמן יוסף היה מעורב בתאונת דרכים ונהרג במקום'. כך נאמרו הדברים באופן חד משמעי".

שבת של הלם

מכיוון שהבשורה הקשה הגיעה לקראת שעות הצהריים של יום שישי, השעות הבאות שעברו על שולמית הוקדשו בעיקר לארגון הלוויה, כדי להספיק לקבור את בעלה עוד לפני שבת. דווקא השבת המשפחתית הייתה לתועלת, שכן כל בני המשפחה היו מלכתחילה בירושלים, שם התקיימה הלוויה.

"פעלתי כמו על אוטומט", נזכרת שולמית, "סיימתי לארגן את עצמי ואת ילדיי לנסיעה, כשאני מוציאה מהמזוודה שכבר ארגנתי מוקדם יותר את הבגדים של יוסי. הייתי באותם רגעים בהלם מוחלט, היו גם כאב ובכי, אבל בעיקר אני זוכרת את ההלם הגדול, כי לא הבנתי מה קורה סביבי. גם בלוויה ראיתי כל כך הרבה אנשים שמסתכלים עליי במבטים מרחמים, כביכול: 'לא רק שבעלה נהרג, גם יש לה שני ילדים קטנים שהיא צריכה לטפל בהם...' אבל אני לא עיכלתי, לא קלטתי את מה שמתרחש סביבי".

שולמית זוכרת את עצמה במשך כל השבת מסתובבת עם חיוך על השפתיים. "אחד הדברים שיוסי הקפיד עליהם תמיד הוא לא לבכות בשבת. היה לו ממש חשוב לשמוח, והרגשתי שבכך שאני מקפידה על כך אני בעצם ממשיכה את דרכו. כך הסתובבתי בין כולם, כשאני רואה אותם שקועים בעצב עמוק עם פרצופים של תשעה באב, ורק אני מעודדת: 'בואו נשמח, שבת היום'. אף אחד לא הבין מה קורה איתי".

ומאיפה באמת הגיעו הכוחות לשמוח?

"אני חושבת שאלו כוחות מיוחדים שהקב"ה נותן במיוחד לתקופת השבעה, כדי שלא נחווה את המכה במלוא העוצמה. ראיתי את זה גם אצל אנשים נוספים שחוו דברים דומים והזדמן לי להכיר אותם. מדובר בכוחות שהאדם לא הכיר קודם, אך בורא עולם נותן לו אותם במיוחד לזמן הזה".

ומה קורה לאחר מכן, הכוחות נלקחים?

"לא מדויק לומר שהכוחות נלקחים, אך מה שבטוח זה שההבנה נוחתת ואת פתאום מבינה שנשארת לבד, ושעלייך להמשיך לתפקד ולעשות כל  מה שצריך, כי אין מישהו אחר שיעשה זאת במקומך. גם האנשים שבתחילה כל כך תמכו נעלמים, ואין לי טענות כלפיהם. ברור שבשבעה כולם מסביב תומכים וכך גם בתקופה הראשונה, אך בסופו של דבר החיים שלי הם אלו שנעצרו, ואילו כל האחרים ממשיכים".

אחד הדברים שחיזקו אותה, לדבריה, היא תכונת השמחה שבלטה ביותר אצל בעלה. "זה היה משהו שאנשים שבאו לנחם כל הזמן דיברו עליו. כולם סיפרו שהם לא פגשו את יוסי מעולם כשאינו מחייך ומשמח. זה משהו שהיה באמת מאוד חזק אצלו, וגם אני משתדלת לקחת את זה ממנו לאורך הדרך. עד היום כשאנשים פוגשים אותי הם שואלים לא פעם: 'מה זה החיוך הזה?' כי ברוך ה' אני תמיד מחייכת, וגם את האמונה החזקה של יוסי השתדלתי לאמץ לעצמי. הוא לא היה שואל שאלות ולא מתלונן, אלא מקבל בשמחה ובאהבה את מה שבורא עולם נתן. אני משתדלת לדמות לו".

כמעט ללא זיכרונות

מה את מסבירה לילדים על אבא?

"הילדים לא זוכרים אותו, כי הם היו קטנים ממש, ואגלה לך משהו – גם אני בעצמי בתקופה הראשונה לא הצלחתי לזכור אותו, כי מרוב הטראומה איבדתי את הזיכרון וכל מה שהיה קשור ליוסי נמחק לי מהראש. רק כעבור חודשים התחילו הדברים לחזור אליי בפלאשבקים, אבל גם כיום כשנראה שהכל מאחוריי, עדיין יש בי משהו שקשה לי להתמודד אתו והתחושות הקשות עוד קיימות. זו גם הסיבה שאני מאוד מבינה את מה שעובר על הילדים שלי. בתחילה ראיתי שהבן הגדול קצת זוכר, אבל כיום כבר אין לו הרבה זיכרונות. אני מקפידה לתלות תמונות בבית ומידי פעם הילדים מדברים על כך שהם 'רוצים את אבא', אבל הם יודעים שהוא בשמיים. הבן הגדול שלי מזכיר כל הזמן את הסוכה שהוא בנה עם אבא בערב חג הסוכות האחרון, שבועות ספורים לפני שנהרג. זה הזיכרון היחיד החזק שנשאר לו ממנו.

"באופן כללי השגרה שלנו מאוד שמחה ומלאה, טוב לנו ואנחנו מאושרים", מדגישה שולמית, "אבל מידי פעם, בזמנים כמו של שמחות משפחתיות או כשהילדים מתקדמים במשהו או בחגים, אנחנו מרגישים שוב את החסר הגדול ויודעים שהמשפחה שלנו אף פעם לא תחזור להיות כמו כל המשפחות".

לזכור, לכאוב ולצמוח

הגבורה המדהימה של שולמית והיכולת להישאר מעל הקרקע בזמנים כל כך כואבים, הן אלו שסייעו לה להתחיל לימודי צילום, כתיבה וקולנוע בשלוחה החרדית של "מעלה" כבר בשבוע שאחרי השבעה. "נרשמתי ללימודים עוד קודם לכן", היא מסבירה, "כי תמיד אהבתי להתעסק באומנות ויצירה, והיה ברור לי שזהו תחום שאני רוצה להשקיע בו, רק שלא העליתי בדעתי שיום הפתיחה יחול בדיוק בשבעה על בעלי".

עד היום זוכרת שולמית את השיחה שעשתה לרכזת, בה היא הודיעה לה שלא תוכל להגיע ליום הפתיחה, כיוון שבעלה נהרג בתאונת דרכים. "הרכזת הייתה המומה", היא נזכרת, "אבל ההלם היה גדול עוד יותר כששבוע לאחר מכן התייצבתי בלימודים. למעשה זו הייתה הפעם הראשונה בה יצאתי מהבית מאז השבעה, מה שהיה עבורי קשה ביותר, גם לקחתי כדור הרגעה, אך לא ויתרתי לעצמי. הבנות שישבו בכיתה שאלו למה לא הייתי בשבוע שעבר, ואני השבתי להן בשלווה: 'בעלי נהרג וישבתי עליו שבעה'. אחר כך קמתי ויצאתי לשירותים, כשאני מותירה את כולן המומות. כך התחיל היום הראשון שלי בלימודים".

שולמית מציינת שבתחילה היא לא הייתה מרוכזת והתקשתה ללמוד ולבצע את המטלות, אך בסופו של דבר היא גילתה שדווקא הלימודים הם אלו שמחזיקים אותה, גורמים לה לצאת מהבית ולהוציא מעצמה את הדברים הטובים ביותר. אחרי שסיימה את הלימודים ב'מעלה', היא גם המשיכה לבית ספר לקולנוע יהודי 'תורת החיים' ביד בנימין. "מאז אני עוסקת רבות בכתיבה, בימוי וצילום", היא מספרת, "ועם הזמן קלטתי שדווקא דרך היצירה אני יכולה להוציא את מה שאני מרגישה בפנים,  שכן יש בזה כוח ממש חזק".

למה את מתכוונת?

"במהלך ימי האלמנות התמודדתי לא פעם עם תקופות של 'דאונים' כשאין לי כוח לעשות כלום וגם לא להסתכל על אף אחד. חיפשתי תשובה לשאלה איך מתמודדים עם כזה מצב, והחלטתי שאני הולכת לחקור את הנושא דרך סרט. בתחילה חיפשתי סיפור חזק שדרכו אעשה את זה, ובסופו של דבר החלטתי לקחת צעד קדימה ולהתבסס על חלק מהחיים שלי ושל בעלי, שכן גם הוא חווה תקופה בה היה שקוע בסוג של דיכאון. בחרתי לקחת את ההתמודדות הזו ולהתייחס אליה כבסיס לתסריט. התחלתי לכתוב וראיתי עד כמה שהמשימה הזו דורשת ממני הרבה, שכן היא הגיעה מהמקום העמוק ביותר בלב שלי. היו תקופות שבהן כתבתי יותר והיו זמנים שלא הייתי מסוגלת לכתוב כלום. בסופו של דבר, כעבור שנתיים של עבודה, נולד סרט עלילתי מרתק שמבוסס על המציאות שהייתה לנו, אבל הוא לגמרי לא דוקומנטרי או תיעודי. רק הפרטים הבסיסיים לקוחים מסיפור החיים שלנו".

ולמי את מייעדת אותו?

"כשהצגתי את הסרט לפני אנשים שונים, הופתעתי לראות איך שכל אחד מתחבר ליצירה הזו מהמקום שלו, כיוון שזהו סרט שמתאים לכל מי שמעוניין לגעת ברגש ולהתחבר לנושא. זו גם הסיבה שבימים אלו כשאני עושה גיוס המונים במטרה לאפשר לעצמי לסיים את הפקת הסרט, אני פונה ממש לכולם. כשהסרט יהיה מוכן אני מתכננת להפיץ אותו באירועים שונים בארץ ואני מקווה שגם בעולם".

(תמונות מתוך הסרט שהפיקה שולמית (צילום: אורון כהן

(צילום: אורון כהן)

אבל את הרווח האמיתי מהסרט טוענת שולמית שהיא כבר קיבלה. "מאז שהתחלתי לעבוד על היצירה הזו, אני מרגישה שהיא נתנה לי את החיים שלי בחזרה. העבודה על הסרט עזרה לי מאוד לעכל את התקופה הלא פשוטה שעברתי, לחוות שוב את מה שעבר על בעלי, ולקבל מההתמודדות לצד היצירה כוח כדי להמשיך הלאה".