שווה סיפור: סיפור עם כיסוי

באחת הנסיעות שלי אל מחוץ לעיר, ראיתי זוג אנשים ממתינים בטרמפיאדה. החלטתי לעצור להם, והתברר שכיוון הנסיעה שלי מקדם אותם מאוד ליעד שלהם. כך הם עלו והצטרפו אלי לנסיעה. הם היו נחמדים ונעימי שיחה ממש. הם סיפרו לי על הבן שלהם, חייל במילואים, שנמצא כרגע בחזית בדרום, בתוככי עזה. לפני שנכנס, הוא התקשר לומר להם שהוא צריך לנתק את הטלפון, והם ודאי מבינים כבר למה. ביקש שיתפללו עליו ועל כל חבריו, ושלא ידאגו – כי הוא בסדר. כך הסתיימה השיחה. מאז עברו כבר כמה שבועות, והם לא שמעו ממנו. הם נאנחו, והלב שלי התכווץ מכאב. כל הסיטואציה הזו, הלוחמת, המצב הקשה שעם ישראל שרוי בו, לא פשוט בכלל. וכאן נמצא לידי זוג מודאג כל כך, אנשים טובים שהילד שלהם נלחם במלתעות הטרף העזתי, והם מתפללים לשלומו ומקווים לטוב.

בעוד אנחנו מדברים, פנתה אלי האישה ואמרה: "אני רואה שאתה עם כיפה, האם אפשר לבקש ממך להתפלל על בני?". אמרתי לה: "בשמחה". היא מסרה לי את שמו, וביקשה שלא ארפה ממנו, כי היא נטרפת מדאגה על בנה, ואובדת עצות, איך היא יכולה לעזור לו ולעשות למענו, לשמור עליו מכאן.

"אני יהודי, חסיד, כפי שאתם רואים", סיפרתי להם. "גם לי יש קושי בבית. הבן שלי נולד עם ממצא מסוים בגב. הרופאים חשדו שהוא מעיד על בעיה נוירולוגית, והמליצו לנו להיות במעקב. ב"ה, הילד גדל, וההתפתחות הגופנית שלו היתה איטית ממש. התחלנו לדאוג. הפנו אותנו לכל מיני גורמים מקצועיים, אך לאף אחד לא היתה תשובה חד משמעית. עברנו מבדיקה לבדיקה, וכך לפני בדיקת MRI למוח, כשכבר היינו מותשים מהלחץ והמתח, ניגשתי לאדמו"ר שלי. ביקשתי ממנו ברכה, ביקשתי שיתפלל על הבן שלי, שיהיה לו נס. האדמו"ר תפס את ידי ואמר לי: 'אתה חושב שאני בעל מופתים? גם אתה יכול להתפלל! אתה הבן של ריבונו של עולם! לכל אחד יש הכוח לשנות את הטבע! תתפלל ותיתן לאבא בשמיים משהו קטן ממך'. הצטמררתי. זה היה ציווי חד משמעי, מבחינתי. באותו רגע קיבלתי על עצמי לומר ברכת 'אשר יצר' בכוונה, מתוך הכתוב. אמרתי לריבונו של עולם: אני הקטן מבקש ממך שתצליח את דרכינו ותשלח רפואה שלמה לבני, ושיהיו בשורות טובות. ברוך ה', הבדיקה של ה-MRI יצאה תקינה. אנחנו עדיין בודקים, אבל הלחץ פחת, והתחלנו להתמקד בטיפולים מקדמים". אמרתי לאם שאני מוכן לכוון גם על הצלחת בנה, אבל להם, יהודים, הבנים של הקב"ה, יש כוח עצום, לא כל שכן כהורים. "יש לכם כוח אדיר, עוצמה בלתי ניתנת לתיאור, אתם בעצמכם יכולים להביא את הישועה". ואז שאלתי אותם מה הם מקבלים על עצמם להצלחת בנם. הם שתקו. האב התפתל ואמר שמאז פרוץ המלחמה הם קבלו על עצמם שמירת שבת, והם לא יכולים להוסיף כרגע עוד. הנחתי להם, ומסרתי להם את המספר שלי לכל עזרה ובקשה שיצטרכו. הם ירדו, ואני המשכתי בנסיעה.

יכולתי לשכוח מכל זה אילולא הטלפון שקיבלתי באחד הימים.

על הקו היתה האישה, אמו של החייל שנלחם בעזה. "בטח שמעת על הנס של הבן שלי", היא אמרה לי, נרגשת. השבתי לה שדווקא לא, לא שמעתי דבר, והיא סיפרה לי: "כלי התקשורת מדברים על זה, היה לו נס גדול, בלתי נתפס. אבל קודם אקדים לך, שבאחד הלילות שבהם הייתי טרופת דאגה ולא הצלחתי לעצום עין, ניסיתי לעזור לעצמי להירגע, ואז עלו לי המילים שלך, שניתן משהו לאלוקים. ואז קפץ לי הרעיון – כיסוי ראש. ניסיתי להתחמק מהרעיון של עצמי, אבל לא הצלחתי, חזרתי שוב ושוב לאותה מחשבה. אני אדם כן מטבעי, כך שידעתי שזה הצעד הנכון עבורי. מיד לבשתי כיסוי ראש, ומאז ועד היום הוא לא יורד ממני.

"אתמול בערב קיבלתי טלפון שבני, פצוע, מובהל כרגע לבית החולים, הם נקלעו למארב מתוכנן של פראי האדם בסמטאות עזה. כל החברים שלו נפלו, והוא היחיד שיצא מזה חי. טסתי לשם, הדופק שלי היה מהיר כמו האצת מטוס קרב. שעטתי במסדרונות, מחפשת את הילד שלי, ומצאתי אותו שוכב במיטה, מחייך אלי את החיוך הכי יפה שלו. התחלתי להירגע. אם הוא מחייך, זה כבר טוב.

"ואז נגשו אלי הרופאים, נרגשים. הם הראו לי את הקסדה של הבן שלי. היא היתה מנוקבת בכדור, בדיוק בצד האסטרטגי של המוח. הבטתי בבהלה בבני – הראש שלו רגיל לגמרי, אפילו לא תחבושת אחת. הרופאים אמרו לי: זה הנס של הבן שלך. הוא חטף כדור שמשום מה נתקע בדיוק כאן, באמצע הקסדה, מילימטר מפגיעה בראש. אין לנו הסבר אחר, מלבד נס.

"את כל זה שמעתי מרופאים, ולא סתם, אלא ממנהל מחלקה, ועוד פרופסור מוערך מאוד. 'הבן שלך קיבל רסיסים בגפיים, ב"ה שלומו טוב, מבחינתנו הוא יוכל להשתחרר לאחר שיסיים את הבדיקות המקיפות', הם אמרו.

"הסתכלתי על הבן שלי, שהיה דומם, נרגש, עיניו מלאות בדמעות. 'כנראה שיש לי עוד מה לעשות בעולם', הוא אמר לי, 'ככה אני מבין את אלוקים'. הצטמררתי.

"הוא נשאר יחיד מכל החברים שלו, והוא אמר לי משפט חזק שריסס אותי בכוחות אחרים, כמו נ"ט על היעד ללא התראה. כשהוא הזכיר את אלוקים, נזכרתי אני בחוזה שלי איתו, ראיתי במוחש שהעסק עובד. לא היה פשוט יותר מזה. המשפט שזרח מול עיני היה: כיסוי נגד כיסוי.

"אני התגברתי, לקחתי על עצמי את כיסוי הראש, וה' שמר על הבן שלי, הפרח שלי. הוא שמר על הכיסוי שלו.

"מיד אמרתי לאלוקים תודה, ועכשיו אני מתקשרת אליך, להודות לך, שהיית השליח לתת לי את הכוח לשמור על הבן שלי", היא סיימה את דבריה, נפעמת.

התרגשתי מאוד. לא ידעתי איך זכיתי אני, הקטן, להיות המתווך בכל הסיפור הזה. המסר היה ברור וחד כתער.

יתרה מכך, היא המשיכה בשיחה לשאול על... הבן שלי! היא ממש זכרה לפרטי פרטים את כל מה שסיפרתי להם, התעניינה בו ושאלה עליו. סיפרתי לה בשמחה רבה איך אנחנו ראינו ניסים, איך הבדיקה יצאה תקינה והוא מתקדם בצעדים משמעותיים וברורים, יחד עם כל הפיזיותרפיה, וממש רואים את האור יותר מאשר את המנהרה. היא שמחה מאוד. היא אמרה שתתחיל להתפלל עליו. אחרי שראתה בעיניה למה תפילות מסוגלות, היא לא מרפה מאף יהודי ומשום מצב. הודיתי לה ומסרתי את שמו. סיימתי את השיחה, מלא ברגשות מעורבים. זה רגש שאי אפשר להכיל. כמה גדול ה', מה רבים החסדים, ואיך אמא אחת, בקבלה אחת, מסוגלת לשמור על היקר לה בתוך התופת העזתית, צמאת הדם. שמה לו מגן וחומה.

מספר שניות אחר כך קיבלתי טלפון בהול מאשתי. עניתי לה, ובתוך רגע, כל הרגשות שלי התערבלו חזק-חזק, כמו במג'ימיקס שיצא מהמפעל, להבים חדים שמנסרים בי, לא משאירים בי מתום. כל האמונה וכל מה שהרגשתי דקה וחצי קודם, עמדו למבחן כעת.

"אני בדרך למיון עם התינוק", היא אמרה לי. "ככל הנראה שבר את הרגל, תבוא בדחיפות". ואני, רק עכשיו סיימתי להודות ולהלל לה' על מה שקרה לנו איתו, ועכשיו שבר? עוד פעם סיפורים איתו, זה לא נגמר? כל המחשבות הללו המשיכו להתחרבש לי בראש, ואני נסעתי כמו שיכור הישר אל המיון. ראיתי את אשתי יוצאת עם הבן שלי מיחידת האולטרסאונד, כולה סמוקה, המומה.

"מה קרה?", לחשתי, מפחד מהתשובה שלה.

"יש לו שבר באגן הירך. עשו לו אולטרסאונד, והטכנאי ראה שם ממצא. צריך לחכות לרופאים".

הרגשתי כאילו אני עובר משבר לשבר, מנסה להחזיק חזק באמונה, ובידיעה שמה שה' עושה – לטובה הוא עושה. מתפלל מעומק הלב שכאן, בניסיון הקשה הזה, אני לא אפול, אלא אתחזק. מיד קיבלתי על עצמי קבלה נוספת, יודע מה הנשק האמיתי שלי. הרופאים הגיעו אלינו די מהר, וזו היתה הבשורה: גילו לו ציסטה בירך, שמסבירה את הפיגור ההתפתחותי שלו! משום מה, השטח הזה לא נבדק אצלו כלל. החשד היה נוירולוגי כל הזמן.

הרופאים אמרו לנו שזה התגלה בזמן, וטוב שזה קרה עכשיו, כשניתן להוציא את הממצא ללא חשש, כי אם זה היה קורה בעוד זמן מה, לא בטוח שזה היה המצב.

איבדתי את המילים. נזכרתי מיד בסיפור בתלמוד ירושלמי על אותו אדם שהביא את החצי האחרון מהאדמה שהיתה לו לצדקה, וכשבא לחרוש בחלק הנותר עם פרתו, היא מעדה ונפלה לתוך בור בשדה, שם גם שברה את רגלה. אותו אדם שירד לחלץ את הפרה גילה מטמון ענק באדמתו. מיד אמר: "לטובתי נשברה רגל פרתי". גם כאן, אין לי הסבר אחר, אבדו לי המילים. נותרתי אילם לנוכח הנהגותיו של הקב"ה. "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני". קיבלתי את הבן שלי במתנה. פתאום הכל הובן, הכל הסתדר כמו בתשבץ, ומכאן כבר הבנתי שאני צריך להיות רגוע, גם לפני הניתוח וגם אחריו. יותר ממה שעברתי – אין לי עוד מה לדאוג, הבן שלי בידיים של הקב"ה.

ואם אתם שואלים, אז כן, הניתוח עבר בהצלחה. הוא בפיזיותרפיה, שוב, אבל הפעם אנחנו באור, ולא במנהרה.