פרשת תצוה: למה צריך לשאת את העם על הלב – וגם על הכתפיים?

פעמים רבות ניתן להבחין ולדעת מה מצבו הנפשי של האדם, לפי סוג הבגדים אותם הוא לובש. אמנם הבגדים הם בעיקר מעטפת חיצונית, אולם עדיין במקרים רבים מאוד הם מבטאים כלפי חוץ את מצבו הפנימי של מי שלובש אותם.

פרשת תצווה ממשיכה לעסוק בענייני המשכן וכליו, והיא מתמקדת בין היתר בפרטי בגדי הכהונה. לכהנים היו בגדים מיוחדים, ייעודיים, שהיה עליהם ללבוש בשעת עבודתם במשכן. גם לכהן הגדול הייתה מערכת בגדים ייחודית רק לו.

כמו כל פרט מכלי המשכן, לבגדי הכהונה יש משמעות גדולה. התלמוד (זבחים פח ע"ב) מקביל בין צורת הבגדים לחטאים שונים, והוא מפרט מה מכוון כנגד כל בגד – "מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין" (הרחבנו בעניין זה בהזדמנויות אחרות).

מטרת בגדי הכהונה היא "כבוד ותפארת" – "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כ"ח, ב'). למילים "לכבוד ולתפארת" יש משמעות גדולה, והן טומנות בחובן סוד גדול ועצה טובה כיצד יכולים אנו להישמר מן החטא. נעיין בדבריו של המהר"ל הפראג (חידושי אגדות, זבחים שם).

כבוד ותפארת מנוגדים לחטא, שהרי החטא מבטא שפלות ומיאוס, שהם היפך הכבוד. בגדי כהונה שהם קדושים והם "לכבוד ולתפארת", מכפרים על החטאים שהם גורמים לאדם להיות שפל ולא מכובד.

טמונה כאן נקודה עמוקה מאוד - כבוד האדם הוא אחד הגורמים המשמעותיים למניעת חטא. הערך העצמי של האדם מעצב את אישיותו ואת התנהגותו, וככל שאדם מכובד בעיני עצמו, כך הוא יימנע מעשיית חטאים.

יש בני אדם שאינם נרתעים מחטא בגלל יראת שמים, ובכל זאת הם מתאמצים להישמר מן החטא כדי לשמור על כבודם. הכבוד גורם לאדם להימנע מחטא, ולעומת זאת – שפלות, היא מצב שבו לאדם לא אכפת לחטוא, כי תדמיתו בעיני עצמו ובעיני הסביבה ירודה ממילא.

ישנה משנה במסכת סנהדרין (כט ע"א) שאומרת, שכשעדים באו לבית הדין להעיד, בית הדין חקר אותם כדי לוודא שהם לא מעידים עדות שקר. אחד מכלי השכנוע של הדיינים היה, שהם אמרו לעדים – תדעו לכם שעדי שקר הם בזויים אפילו בעיני מי ששלח אותם! כלומר, אם אתם מקבלים איזו טובת הנאה מעדות השקר שלכם, תדעו שגם השולח שלכם בז לכם בסתר לבו. לכאורה מה אכפת לעד שהוא יהיה בזוי בעיני מי ששילם לו לומר עדות שקר? רואים אנו שכבוד האדם ותדמיתו בעיני הבריות חשובים בעיניו, וזהו מגן משמעותי של האדם מפני התדרדרות מוסרית.

אגב, מובן שמכאן גם החובה בשמירה על כבוד הזולת ותדמיתו, כדרך למנוע אותו מלחטוא. כשאדם יודע שהוא מכובד בעיני אחרים, הוא יימנע מלחטוא שהרי הוא יגיד לעצמו – איך אדם מכובד כמוני מסוגל לחטוא? איך החברים שלי יסתכלו עלי? אני עלול לאבד את ערכי בעיניהם.

שלמה המלך אומר: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט', ח'). המפרשים מבארים,  שכאשר אתה מוכיח את עמיתך, אל תאמר לו רק את חסרונותיו, כי אז הוא ישנא אותך ולא ישמע לדבריך, "אל תוכח לץ" – אל תוכיח אותו באופן שתאמר לו שהוא לץ, כי אם הוא "ישתכנע" שהוא אכן לץ, הוא ימשיך לחטוא שהרי אין לו כבר מה להפסיד. אדרבה, אמור לו חכם אתה, ולכן, לא מתאים לך לנהוג כפי שנהגת. זו הכוונה "הוכח לחכם", תדגיש את המכובדות שלו ואת נקודות החוזק שלו, ואז הוא יאהבך וישמע לקול דברי התוכחה שלך.

נשוב לבגדי הכהונה. כשאדם לובש בגדים מכובדים, למרות שזהו אמצעי חיצוני ומעטפת בלבד, יש להם השפעה על תדמית האדם בעיני סביבתו ובעיניו שלו, וזו כוונת התורה במילים "לכבוד ולתפארת".

בגדי הכהונה מותאמים לגוף הכהן, כשכל פרט בכל בגד מכוון כנגד מהות האבר עליו הבגד מולבש, כשהמטרה היא להדגיש את המכובדות שבכל אזור בגוף.

נראה דוגמא אחת.

בשני מקומות נשא הכהן הגדול את שמות בני ישראל: על אבני השהם שהיו על כתפיו ועל אבני החושן אשר על ליבו. כלומר, על שתי כתפות אהרן היו שני אבני שהם, כשעל כל אבן כתובים שמות שישה שבטים. בנוסף, שמות השבטים הופיעו גם על אבני המילואים שבחושן, שהיה מונח על לב אהרן.

למה הכהן הגדול היה צריך לשאת את שמות בני ישראל גם על לבו וגם על כתפיו?

ניתן לראות בעובדה זו סמל. הלב מבטא את הרגש. שמות בני ישראל החקוקים על אבני החושן הנמצא על לב הכהן הגדול, מבטאים את האהבה של אהרן הכהן לבני ישראל ואת שימת הלב שלו, את חשיבות תחושת ההזדהות עם בני ישראל. החושן מדגיש את הערך שבשאיפה לאהוב, לחוש ולהזדהות עם כל מה שעובר על הפרט והכלל בעם ישראל.

אך התחושה הזו בלבד אינה מספיקה, ולכן, בנוסף לה, הכהן הגדול נשא את שמות בני ישראל גם על כתפיו. הכתפיים מסמלות את הנשיאה בעול ("בכתף ישאו") ואת ההשתתפות המעשית, את העמידה כתף אל כתף, ביחד.

שמות בני ישראל על כתפי אהרון מלמדים אותנו, שמעבר לתחושת ההזדהות המשותפת בלב, קיימת חשיבות רבה בהשתתפות אקטיבית ובסיוע פיזי לכל צורכי העם.

בכך שאהרון נושא את החושן ואת האפוד, הוא ממחיש את חשיבות השילוב בין התחושה של האדם שהוא חלק מעם ישראל, לבין השלב שבא אחריה, קיום החובה הנגזרת מתחושת השייכות, לסייע מעשית לכל הנצרך בעם ישראל.