"באיזה יום היא מתחתנת? לא יכול להיות, אחותך מתחתנת שם באותו יום!"

להלן סיפור מופלא שהרב צבי ירום שליט"א סיפר. ניתן ללמוד ממנו כי ממעשה חסד לא מפסידים לעולם. לעיתים מעשה חסד יציל את האדם מעוגמת נפש. האדם תמיד צריך לזכור כי כל מה שהוא עושה, לעצמו הוא עושה.

האדמו"ר הצדיק הרב שלמה גולדמן זצוק"ל (שימש כאדמו"ר הרביעי של חסידות זוועהיל), אמר: "כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, הוא חוסך אלף פסיעות עבור עצמו".

הרב צבי סיפר ששמע זאת מכלי ראשון מפי בעל המעשה:

אחותי התארסה ב"ה בפרשת שלח לך ה' תשפ"ב. סגרנו על אולם לאחר כשלושה חודשים. בשבת נסענו להורים שלי בקרית ספר כי החתן יגיע לשבת והוא יתארח אצל ההורים ולכן ביקשו גם מאתנו שנגיע לשם.

באותה שבת היה גם שבע ברכות של חבר מאוד טוב שלי, באחד האולמות בעיר. החלטתי לנצל את ההזדמנות שאני נמצא בקרית ספר ולברך אותו. בסוף הסעודה של ליל שבת הלכתי לאותו אולם שבו התקיים השבע ברכות. החבר שמח מאוד לראות אותי, וביקש שאגיע גם למחרת. התנצלתי בעדינות ואמרתי לו שאני מתארח אצל ההורים עם החתן של אחותי. מזג האוויר למחרת היה צפוי להיות חם מאוד ויהיה קצת קשה להגיע אליו כי המרחק מההורים שלי עד האולם שבו הוא נמצא גדול מאוד, אבל הוא ממש ביקש ממני בכל לשון של בקשה שאגיע. הוא אמר לי שמעט מאוד מהמשפחה שלו הגיעו להשתתף בשבע ברכות, ואם אני אגיע למחרת לאולם זה ממש ישמח אותו מאוד.

שמעתי את הדברים ואמרתי לו שאעשה בעזרת השם השתדלות גדולה עבורו כדי להגיע אליו, אבל אני לא מבטיח שאבוא. הוא הסתפק במילים שאמרתי והודה לי, ואני חזרתי לבית הוריי, וסיפרתי זאת לאשתי.

למחרת בסוף הסעודה, למרות שמדובר בשעות צהריים ושיא החום, החלטנו לעשות מאמץ עליון ולצאת לשבע ברכות בשביל לשמח את החתן. יצאתי לשם יחד עם אשתי. עבורה זה היה קשה עוד יותר ממני, במיוחד בגלל העובדה ששם לא מכירים אותה בכלל. אבל היא החליטה להצטרף אלי ולזכות במצות חסד ולשמח את החתן והכלה.

הדרך ארכה לא מעט זמן, הלכנו לאולם בשיא החום עד שהגענו לאולם. אשתי ישבה בצד של השנים, לידה התיישבה נערה צעירה. במהלך השיחה התברר שמדובר בחברה קרובה של הכלה. הנערה סיפרה לה שהיא ב"ה התארסה ממש לפני פחות משבוע ימים. היא גם סיפרה לה כי בתאריך פלוני היא מתחתנת וציינה את שם האולם. כשאשתי שמעה את שם האולם ותאריך החתונה, משהו צלצל במוחה. היא קראה לי ושאלה: "אמור נא לי, מתי החתונה של אחותך?".

אמרתי לה את התאריך ושם האולם. היא אמרה לי: "לא יכול להיות, יש כאן נערה שטוענת שהיא מתחתנת בתאריך הזה באותו אולם".

לא נלחצנו כל כך. אמנם מקום החתונה הכיל רק אולם אחד, אבל חשבנו שאולי אנחנו לא זוכרים את התאריך המדויק. בכל זאת, מדובר על תאריך בעוד כשלושה חודשים, אולי החתונה נקבעה ליום לפני או יום אחרי ואז הכל יבוא על מקומו בשלום.

במוצאי שבת התקשרתי להורי. התברר שלא טעיתי בתאריך. גם אחותי סגרה על אותו האולם ואותו התאריך. היה ברור שיש פה בעיה, לא יתכן ששתיהן אמורות להתחתן באותו יום באותו אולם.

אחותי התקשרה לבעל האולם, הוא בדק ביומן, והתברר שהוא כתב אותנו בטעות בתאריך אחר ולא בתאריך שמועד החתונה נקבע. היתה כאן טעות ברישום אצלו ביומן.

נפעמנו לראות איזו השגחה פרטית היתה כאן. מכל המשתתפות בשבע ברכות דווקא אותה נערה התיישבה ליד אשתי. יתר על כן, הרי בהתחלה בכלל לא חשבתי להגיע, בכל זאת החלטנו להתאמץ כדי לשמח חתן וכלה, כך בורא עולם גלגל שגילינו את הטעות כשלושה חודשים לפני החתונה והיה מספיק זמן לתקן את המעוות.

רק לחשוב, לולי זאת יכולנו לגלות את הטעות זמן קצר לפני החתונה, או לגלות זאת רק ביום החתונה, איזה עוגמת נפש היינו חווים.

מלבד ההשגחה הפרטית, ראינו פה גם גילוי של מידה כנגד מידה, אנחנו שימחנו חתן וכלה וכנגד זאת חסכו מאתנו עוגמת נפש לחתן ולכלה.

(פניני עין חמד)

מתוך הספר "102 סיפורים ששינו לאנשים את החיים", חלק שני. לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.